ישיבות מסודרים

יוסי גורביץ' כותב על הדיון סביב פירוק ישיבות ההסדר. בין לבין הוא מקשר לטור של יעל משאלי באתר ynet. למי שמתעצל לקרוא, הבחורה כותבת:

אל תאיימו עלינו. רוצים לסגור את ישיבות ההסדר? לכו על זה. ואז, מה אתם חושבים שיקרה? שפתאום בנינו המצויינים יתגייסו לגדודי גבעתי במחלקות רגילות? לא יהיה. אין לנו עניין. אנחנו ציוניים, לאומיים, דמוקרטיים כמו כל אחד אחר (ולדעתי הרבה יותר), אבל אנחנו לא מתלהבים משירות צבאי משותף עם חילונים. הנה, כתבתי את זה.

ומסכמת ב:

אל תפחידו אותנו בפירוק ישיבות ההסדר ופיזור החיילים ביחידות רגילות. לא נתגייס. ואז מה תעשו?

הצבא לא היה מחזיק את ישיבות ההסדר כמו שהן אם זה לא היה כדאי לו. כל הצ'ופרים שמקבלים חיילי ההסדר הם ביטוי לשיטת "המקל והגזר" הצה"לית. נמאס לו עכשיו מהגזר? אפשר לנסות את המקל, רק תיזהרו מלפרק את הקש האחרון שמחזיק את צה"ל של היום… שלא תישארו עם כל הגזר ביד.

אל תפחידו אותנו בפירוק ישיבות ההסדר ופיזור החיילים ביחידות רגילות. לא נתגייס. ואז מה תעשו?הצבא לא היה מחזיק את ישיבות ההסדר כמו שהן אם זה לא היה כדאי לו. כל הצ'ופרים שמקבלים חיילי ההסדר הם ביטוי לשיטת "המקל והגזר" הצה"לית. נמאס לו עכשיו מהגזר? אפשר לנסות את המקל, רק תיזהרו מלפרק את הקש האחרון שמחזיק את צה"ל של היום… שלא תישארו עם כל הגזר ביד.

ואני אומרת שאין גבול לחוצפה של הציבור הדתי בארץ שלנו. גברת משאלי, גם אני לא מתלהבת משירות בצבא מסיבותי שלי, ויש הרבה כאלה. לא מההקרבה שזה דורש, לא מהתנאים, לא מהתהליך, ולא, גם לא מהשירות עם דתיים ומההגבלות שזה מטיל עלי, ואף על פי כן עשיתי שירות צבאי מלא++ באורך 6 שנים. אז אל תנופפי מולי בדרישה שלך להקל מהציבור שאת שייכת אליו את חובותיו האזרחיות באמתלות דתיות, כשהנטל כולו ייפול על כתפינו החילונים המצורעים שאתם לא מוכנים לשרת איתם, ואז תתהדרי בציונות, הלאומיות או הדמוקרטיות שלך. אי אפשר להחזיק את המקל בשתי הקצוות.

צבא והבית של אמא

עידו פרסם בבלוג שלו רשומת תלונה על הצבא. חוץ מההסכמה שלי עם כל מילה שלו רציתי לכתוב בנושא מהזוית שלי.

בחודשים האחרונים לשירות שלי (וכמעט בכל ראיון עבודה שאני מגיעה אליו במסע החיפושים הנוכחי שלי) שאלו אותי הרבה אנשים למה אני לא נשארת בצבא. אותם דודים מודאגים היו תמיד מצויידים בנימוקים הגיוניים שככל הנראה, הם סברו שחמקו באורח פלא מעיני. "יש משבר כלכלי בחוץ", "התנאים בצבא נהדרים – יש מענקים ויום לימודים בשבוע", "הנטו שלך לא יהיה כל כך שונה" (הא? מאיפה זה הגיע?) והטיעון המרגיז במיוחד "גם באזרחות תמיד יהיה מישהו שיגיד לך מה לעשות", כאילו העובדות של המציאות נעלמו ממני וכל ישותי מתרכזת ברצון הילדותי לעשות ככל שעולה על רוחי בבועה פרטית של אנרכיה.

כדי להמחיש לאנשים את תחושותי בעניין, אני תמיד נדרשת למטאפורת החיים אצל אמא.

יש הרבה נימוקים נהדרים לכדאיות החיים בבית של אמא: לא צריך לשלם שכר דירה, כל החיים שלך ממילא מתרכזים סביב מקום המחייה הנוכחי שלך, ואם אתה בר מזל (או סתם אנוכי ומפונק במיוחד), מישהו עושה לך כביסה ומנקה ומבשל בשבילך. ובכל זאת, רובנו הגדול מגיעים יום אחד להבנה שפשוט לא מתאים לנו יותר לחיות אצל אמא. למה? מכל מיני סיבות קטנות ולא בהכרח רציונאליות שממש לא עומדות בקנה אחד עם הטיעונים המאד הגיוניים להשארות בבית. ובשורה התחתונה – זה פשוט "לא מתאים" יותר. בשלב מסויים, "לא מתאים לי" יותר שאמא שלי יכולה "להגיד לי" לשטוף כלים עכשיו. למה? לא יודעת, עברתי את הגיל. היא יכולה לבקש, אבל לא להגיד.

באותה מידה, כדי להיות חייל שמח (וכפועל יוצא מכך, תורם) בצבא ההגנה לישראל, צריך להיות ב"סטייט אוף מיינד" מסויים. כי אמנם, בכל מקום יגידו לך מה לעשות, אבל אין דין מפקד בצבא שפוקד עליך לשבת בש"ג כדין אמא שאומרת לך לעשות כלים, ואין דין שוטר שמורה לך לפנות את הרכב מהצומת כדין בוס שמחלק לך משימות בעבודה.

לא לחינם קיים פועל נבדל "לפקד", על כל המשמעויות הנלוות שלו, האסוציאציות והרגשות שנסובים סביבו, ולא לחינם קיימות דרכים רבות ואחרות "להגיד למישהו מה לעשות": להורות, לצוות, לפקוד, לבקש, לחוקק – כולן מילים שונות שאומרות את אותו הדבר אבל בעצם אומרות משהו שונה בתכלית.

ולא, לא לחינם בצבא ההגנה לישראל מספרים לך שאתה קודם כל חייל ורק אחר כך איש תכנה, וכן, הגיע הזמן להגיד את זה, לא כל אחד ולא בכל גיל יכול להיות חייל. לא כל אחד יכול לשאת את התרבות הארגונית המאובנת שאבד עליה הכלח, ההגיון המוזר*, סדרי העדיפויות המעוותים, הבזבזנות והאבטלה הסמויה.

ולא, לא כל אחד יכול בגיל 24, עם הכשרה מקצועית בתחום התכנה, משכורת של איש קבע++ ו6 שנות נסיון, לשבת בש"ג במרכז ר"ג ולהרגיש שלם עם עצמו ועם התרומה שלו לארגון שהוא שייך אליו.

וכל זה בלי להתחיל אפילו להזכיר מילים כמו התפתחות אישית, סיפוק ורצון להגיע לעבודה בבוקר.

* בראש האנקדוטות בנושא נמצא הסיפור על יחידה שאני לא אזכיר את שמה שבה נקרעה לחייל רצועת התיק של הלפטופ הצבאי שלו והמחשב נפל, ומסקנת התחקיר מהאירוע היתה , לא, לא שצריך לקנות תיקים חדשים, אלא שאסור לחיילים ללכת עם תיק לפטופ שמוחזק ברצועה.

עדכון: והנה עוד משהו שמצאתי, ככל הנראה מפוברק. שימו לב באיזו נכונות אנשי הצבא, שיודעים עם מי יש להם עסק, מאמינים לסיפור (גם לי לא היה ספק), ולתגובה המטופשת של גורמי צה"ל שטוענים הדואר הצהלי לא נועד להעברת בדיחות (ובכלל, זה מחדל שחיילים צוחקים בתפקיד!).