אתם חמים, חמים מאד

פגישה תקופתית בסטודיו, כל אחת מדברת על הסיבות שהביאו אותה לשם. אחת רצתה לעשות כושר ולרזות. אחת רצתה "להראות" למישהו שדיבר אליה לא יפה. אני רציתי לעשות תרגילים פסיכים באוויר, כי זה נראה לי בלתי אפשרי. ואז תורו של אחד הגברים שלנו מגיע. אחרי הסבר פתלתל משהו, הוא מוסיף:

"ואולי זה לא נשמע כל כך טוב, אבל באיזשהו מובן גם רציתי להתחבר למיניות שלי"

אתם ראיתם מה הוא עשה שם?
הוא התנצל.

אני תמיד אומרת שהסיבה שאני פמיניסטית היא לא שבחרתי לי אידיאולוגיה וקיבלתי עלי לדבוק בה בכל מחיר, אלא שמצאתי אותה במקרה בתקופה שבה הייתי הכי זקוקה לה, ונאחזתי בה כמו טובעת שנאחזת בבול עץ שנסחף למים. כשקראתי כתיבה פמיניסטית לראשונה, הרגשתי כאילו מישהי לקחה את כל הכאבים, כל הכעסים שצברתי, כל הדברים שתמיד הטרידו אותי ולא ידעתי לנסח במילים – ונתנה להם שמות.
הפמיניזם לימד אותי שאני לא לבד.

בין ערימות הבלוגים הפמיניסטים ממגוון סוגים שאני עוקבת אחריהם, נמצא אחד – No, Seriously, What About Teh Menz?, שעושה משהו מעניין – החברים משתמשים בכלים ובתובנות שהגענו אליהם דרך הפמיניזם כדי לנתח ולבקר את התפישות החברתיות שלנו, וההשפעה שיש להן על גברים.

הבלוג הזה מרתק אותי בגלל שכשאני קוראת את הטקסטים בו, התחושה הראשונית שהוא מעלה בי רוב הזמן היא "באמת? ככה אתם מרגישים? לא היה לי מושג"^[1]. לשמחתי, הזדמן לי להרגיש את ההרגשה הזו לא מעט פעמים בחיים שלי – ההכרה הפתאומית בכך שהנסיון שלי הוא מאד אישי ומאד מצומצם, ושכתוצאה מכך היכולת שלי להבין באופן מלא את החוויה של האנשים שסביבי מוגבלת להפליא. אני לא מבינה דתיים. אני לא מבינה את המבוגרים ממני (וממרחק הזמן, לא נעים להודות, גם ילדים קטנים אני לא מבינה). אני לא מבינה אתיופים, ולא מבינה רוסים. אני לא מבינה אמריקאים ולא צרפתים. אני לא מבינה אנשים משכבות סוציו-אקונומיות אחרות. לא מבינה חולים או נכים. לא מבינה הרבה מהנשים.

אני גם לא מבינה גברים.

זה לא שאני לא רוצה. אני מאד רוצה להבין. אני רוצה לדעת איך זה לגדול בתור ילד. אני סקרנית לדעת איך הרגשתם כשגיליתם שאתם מצמיחים זקן.  אני רוצה לדעת מה המשמעות של הבולבול שלכם עבורכם, ואם אתם מנהלים איתו את אותן מערכות היחסים המורכבות והאמביוולנטיות שאני מנהלת עם השדיים שלי והפנים שלי והישבן. אני רוצה להבין את הלחץ להיות מאצ'ו ואת הצורך להיות הכי מוצלח. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש כשאתה נתפס כאחראי הבלעדי להתחלת מערכות יחסים. מעניין אותי לשמוע על החברים שלכם, ומה המשמעות של ה"אחווה הגברית" עבורכם (אם יש דבר כזה בכלל).

אבל בדרך כלל גברים לא מספרים לי.
אז אני יכולה רק לנחש.

ואז הגיע הבלוג הזה ודיבר, ואחד הדברים שהוא דיבר עליהם זה "המיתוס שגברים הם לא סקסיים". שגברים לא יכולים להיות מושא לתשוקה. שזה ראוי לגיחוך כשהם מנסים להיות מושא לתשוקה, ואיך כשהם מצליחים, הם זוכים ללעג ולקריאות הגנאי שלנו ("אומואים!", שמעתי מישהו בקהל אומר?).

ואני חשבתי – באמת?

אבל פתאום ראיתי את זה מהצד – איך הטקסטים הללו מקבלים משמעות בחיים האמיתיים. איך גבר שיושב מולי חש צורך להתנצל על כך שהוא אדם מיני ושהוא רוצה לבטא את הפן הזה באישיות שלו. ראיתי אדם אחר – טובע, מישהו שהיה זקוק נואשות לקצהו השני של בול העץ שלי.

אמרו רבים וטובים לפני שפמיניזם ומסקוליזם הן תפיסות משלימות. רוב הפעמים, הבעיות של הנשים בחברה שלנו הן הראי של בעיה גברית (שאולי פחות מדברים עליה), ולהפך.  גברים חייבים לרצות סקס כל הזמן? לנשים אין תשוקה מינית משל עצמן. גבר לא יכול להיות עקר בית ולטפל בילדים? זה כל מה שמצופה מאשה לעשות. תקרת הזכוכית? גברים מוכרחים להיות "סיפורי הצלחה" בכל מחיר. כל הגברים אנסים? נשים לא יכולות לאנוס. גברים לא טובים עם רגשות? נשים הן לא יצורים לוגיים. נשים נתפשות באופן בלעדי כמושא לתשוקה? אז…

גברים לא יכולים להיות מושא לתשוקה?

שקר וכזב! מאז ומעולם ידעתי שגברים הם סקסיים, ויעידו על כך החברות שלי שנאלצו לשמוע את הדיבורים שלי עליהם. ולא, לא רק יו ג'קמנים למיניהם, גברים אמיתיים לגמרי – בשר ודם, שיערות וכרס בירה,  והכל – אתם סקסיים. החצי השעיר? נורא סקסי. הגברים שלנו באקדמיה? סקסיים! וגם המורים. ג'ינג'י מזוקן ואיש גדול? גם אתם סקסיים! (מובטח שהאיש הגדול מת ממבוכה בצד השני של המסך, אבל יש מחירים מסויימים שצריך לשלם כדי להיות ידיד שלי). גברים "אלטרנטיביים" - גם אתם סקסיים!

והנה אני מוצאת את עצמי בצידו השני של המתרס, כמו הגבר הפמיניסט – מנסה להשיג אחורה עשורים של שטיפת מוח חברתית.

בין השורות של הפוסט האסוציאטיבי הזה – מה אני מנסה להגיד, בעצם? אולי  שוב הרעיון השחוק שזו לא מלחמת מינים, בעצם, וששוויון הוא עסק דו-כיווני שעובד בשביל כולנו. אולי שכדאי שכולנו, ובמיוחד אנחנו הפמיניסטיות,  נבין שסוגיות של נשים הן גם סוגיות של גברים ולהפך. אולי אני סתם זורקת קרש לקוראים הגברים שמנסים להשאיר את הראש מעל המים.

ולנשים בינכן? באמאש'כן, לכו תספרו לגברים בחיים שלכן שהם מושכים. כולנו צריכים לשמוע את זה מדי פעם, ואתן יודעות מה? גם להגיד לאחרים.

ואז תורו של אחד הגברים שלנו מגיע. אחרי הסבר פתלתל משהו, הוא מוסיף:

"ואולי זה לא נשמע כל כך טוב, אבל באיזשהו מובן גם רציתי להתחבר למיניות שלי"
"זה נשמע מצויין!", אנחנו עונות לו במקהלה.

—

^[1] למען האמת, הדבר שהכי מעציב אותי באנשים שנאטמים אוטומטית לכל רעיון פמיניסטי זו לא המחשבה שהם לא מסכימים איתי, אלא העובדה שהטקסטים הפמיניסטים לא מייצרים אמפתיה דומה אצלם.

ידידים פלוס

לפני כך וכך זמן הלכנו, החצי השעיר ואנוכי, לראות את "ידידים פלוס" בבית הקולנוע^[1]. כן, אם עוד לא ראיתם את זה אולי עדיף לא לקרוא את ההמשך. לא בגלל ספויילרים – הטבע של הסרטים האלה הוא שאתם יודעים איך הם נגמרים עוד לפני שקניתם את הפופקורן, אלא בגלל שאם תקראו, כנראה יהיו קצת פחות צחוקים וזה דווקא סרט די מצחיק.

אז נשארנו רק עם מי שכבר ראה? יופי.

קיצר, מה שאהבתי במיוחד בסרט הזה זה עד כמה ריאליסטיות היו סצינות הסקס שבו, ביחס לסרטים שהתרגלנו לראות.

אל תבינו אותי לא נכון. זה מדהים – סקס בחסות הצלולויד! שני אנשים מושלמים מסתכלים זה על זה במבט מלא תשוקה. הם יודעים שהם מעוניינים זה בזה. אין צורך במילים. קאט. הם במיטה. מדיום שוט, גבה החינני של הגיבורה מתנחשל מעל הגיבור. קאט. קלוז-אפ, נשיקה. קאט. הגיבורה מקמרת את גבה לאחור אגב הנפת שיער, ואור הבוקר המתפזר מבעד לילונות השקופים למחצה מאפשר להבחין בצללית הקימור העדין של פטמותיה הנכונות. קאט. ישבן מוצק נע בתנועות קצובות, ברק עדין של זיעה מדגיש שרירים משורגים. קאט. קלוז-אפ, הגיבור נאנח. קאט. קלוז-אפ, הגיבורה נאנחת. המוזיקה מגיעה לקליימקס ובמוחו של הצופה, מתמזגים הצלילים הגועשים עם הקליימקס שהגיבורים חווים על המסך. קאט. אין גבול לדימויים נוטפי הברטולין שהוליווד יודעת לספק!

רק ש… כל מי שעבר את גיל 15 יודע שסקס לא באמת נראה ככה.

נו, אל תתקעו בי את עיני העגל שלכם, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת. סקס זה עסק מגושם. זה ממש מוזר לראות מישהו ערום בפעם הראשונה – לבולבולים שלכם יש צורות של ירקות משונים! כשאנחנו לא מכירים אנחנו עסוקים בלהבין מה כל אחד אוהב. אנחנו מזיעים ומתלכלים בכל מיני דרכים לא אסתטיות. האיפור נמרח. מדי פעם הגוף שלנו משמיע רעשים מוזרים שגורמים לנו להתגלגל על המיטה בפרצי צחוק בלתי נשלטים, ואחריהם כבר אי אפשר לעשות שום דבר. אחת לכמה זמן אחנו מנסים איזו תנוחה יצירתית ואחרי כמה דקות של פמפום נמרץ אנחנו מגלים שלעזאזל, זה כואב בברכיים ושהגב לא יעמוד בזה ואז חוזרים לתנוחה שפויה יותר. לפעמים אנחנו מתחילים לחשוב ולדבר על דברים לא קשורים והסקס מתמסמס מאליו. לפעמים זה כואב. לפעמים זה מדגדג. לפעמים אמא מתקשרת באמצע. לפעמים סתם נחמד לנו לשכב מחובקים ולקבצ'ץ' אחד את השני.

אבל אף פעם, ואני חוזרת – אף פעם לא קרה לי שכשעשיתי סקס עם החצי השעיר, מוזיקה רומנטית החלה לבקוע מהקירות, והיקום הסתדר כך שהתאורה תהיה בזווית המושלמת שתחמיא לאף שלי^[2].

"נו, פמינאצית מעצבנת, גם לא כל המוטנטים עם כוחות העל שפגשנו בחיים האמיתיים נראים כמו יו ג'קמן^[3], אנחנו לא רואים סרטים בשביל ריאליזם!". בסדר, בסדר – תנו לי לסיים מחשבה בלי להתפרץ באמצע, באמא שלכם.

איפה הייתי? אה כן, סקס. בקיצור – סצינות הסקס בסרט הזה מצליחות להעביר בצורה די טובה את המגושמות הזו שיש בסקס של החיים האמיתיים, וזה מה שטוב בהן. הגיבורים מדברים על הסקס שהם עושים. הם מספרים אחד לשניה מה הם אוהבים, וחשוב מזה – מה הם לא אוהבים. הם טועים ומתקנים אחד את השני. וזה נורא מצחיק. צחוק מחמם לב כזה – כשהגיבורה מנשקת את הגיבור במקום הלא נכון והוא מתגלגל מצחוק כי זה מדגדג אותו – צחוק של "כן! זה בדיוק ככה!". והיופי הוא שהתיאור הזה מצליח להיות גם נורא סקסי^[4]. הוא גרם לי לחשוב שכן, גם לי בא לעשות סקס כזה שמדברים בו על אם רוצים ומה רוצים ומה בא ולא בא וכמה ואיך עכשיו.

תהיתם איפה מוסר ההשכל הפמיניסטי, אני יודעת, אז כדי לא לאכזב אתכם, הנה הוא^[5]: אני חושבת שזה מעניין שהסרט מצליח להיות גם סקסי. זה מעניין כי יש לנו, כחברה, נרטיב מקובל שמלמד אותנו איך סקס אמור להיראות, והנרטיב הזה תואם את זה שהוליווד בדרך כלל מספרת לנו^[6]. זו מין תמה כזו שחוזרת בשיחות על הסכמה בנושא מין – שלדבר על זה זה איכשהו "לא סקסי". שזה "הורס את הרגע". שאנחנו צריכים "פשוט לדעת", כי אנחנו הרי חרמנים וזו עובדה מדעית שכשאנחנו חרמנים נפתח ערוץ תקשורת טלפתי בינינו לאדם שאנחנו במקרה רוצים לחכך את המפשעה שלנו כנגדו.

ואני מאמינה שיש אנשים שבאמת מרגישים ככה – שלדבר עם הפרטנר שלהם אשכרה הורס להם את הרגע^[7]. אבל אני חושדת שבשביל רובנו זה נרטיב שמזין את עצמו. אנחנו פשוט לא מתייחסים לדיבור על סקס וההסכמה סביבו כחלק מהסקס. אנחנו לא רואים את זה קורה בסרטים. רובנו לא נמצאים בחדר המיטות עם החברים או המשפחה שלנו כשהם עושים סקס, אז אנחנו גם לא רואים את זה קורה בחיים. זה לא נכנס למאגר הדימויים שאנחנו מתייגים תחת התגית "סקסי". וכך יוצא שכשאנחנו צריכים לדבר על הנושאים האלה – אנחנו נבוכים. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה. אנחנו לא יודעים אם זה נורמלי. זה מוציא אותנו מהמוזה. חלקנו מעדיפים לוותר על כל העסק ולהמשיך בעיניים עצומות ועם טייס אוטומטי, בתקווה שלא נתנגש בקיר, ולו מכח המזל הטהור.

אם כך, אני מכריזה בזאת על פתיחת עונת הדיבורים על הסכמה סביב סקס בהקשרים חיוביים. בתפריט: סיפורים מהחיים האמיתיים על הסכמה שדווקא לא הרסה את הרגע. נשיונל ג'אוגרפיק זה כאן, חברים – ככה עושים את זה בטבע. Stay tuned.

וגם – כמה פעמים כתבתי את המילה "סקס" בפוסט הזה? לספור עם החיפוש של הדפדפן לא נחשב.

-=-

^[1] כן, כן. תמותו.
^[2] נו, חבל. האף המדובר היה יכול להסתייע בסידור מבורך שכזה…
^[3] איזה בעסה!
^[4] יש שיגידו שאני לא אינדיקציה טובה למה סקסי ועושה חשק. לכם אני אגיד – זדיינו, בסדר? ותעשו את זה באופן הספורדי וחסר המעוף שאתם כל כך אוהבים.
^[5] למרות שפייר, הפוסט הזה הוא סתם תירוץ בשביל לדבר על סקס.
^[6] ואו, זה כל כך מפתיע!
^[7] מיי גוד! אתה לא ויברטור עשוי בשר?! אני הולכת.

כל ההתחלות קשות: עוד כמה הערות פזורות

[פוסט קודם: גלגלי עזר]

הפוסט שכתבתי עבור הפרוייקט הוא מה שנשאר אחרי שקיצצתי בערך 70% ממה שהיה לי להגיד בנושא, אז אם אתם מרגישים שמשהו חסר – תשאלו בכיף – יש סיכוי טוב שיש לי דעה בעניין.

המדריך נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות וססטיסטיקה – 99% מהמתחילים איתי הם גברים. האחוז הנותר הוא הכלב של השכנים שניסה לאונן עלי פעם. היה דיסקו.

סטטיסטית הוכח שהדרך האפשרית היחידה לפתח איתי מערכת יחסים, היא להיות ידיד שלי במשך תקופה ואז להתקדם או להניח לי להתקדם כשהזמן מתאים^[1]. באופן כללי, אני חושבת שהרעיון שבגלל שראית מישהי ברחוב ובמקרה חשבת שהיא נראית טוב, יש איזשהו סיכוי סביר שאתם תעניינו אחד את השניה הוא מטומטם מעיקרו. היא לא בהכרח פנויה, היא לא בהכרח רוצה לדבר עם אנשים עכשיו, היא לא בהכרח רוצה לדבר איתך, ואם היא כן רוצה לדבר איתך, הסיכוי שאתם חולקים משהו מעבר לעובדה שלשניכם יש אף ו(בתקווה) שתי עיניים הוא אפסי.
מהסיבה הזו אני מסננת מתחילי רחוב באופן כמעט אוטומטי, והאנשים שהגיעו לתחתית הפוסט שלי היו בעיקר כאלה שהכרתי בסיטואציות שמאפשרות היכרות התחלתית ארוכה יותר.

אני עדיין טוענת שאת היכולת לפתח שיחה עם אנשים חדשים רצוי לפתח מחוץ לעולם הדייטינג. אני, למשל, למדתי לעשות זאת במהלך 4 שנים של שמירות. בתור מפגרת חברתית עם קבלות, את שנת השמירות הראשונה שלי בילתי בבהיה אל תוך הלילה ובתהייה אם הרובה שהפקידו בידי עדיין מסוגל לירות. בשנה השניה הבנתי שאין לי מפלט מלדבר עם האנשים שיושבים איתי בעמדה, והתחלתי לנהל איתם שיחות שאין שום דרך לתאר אותן פרט למביכות ומקרטעות. כעבור כך וכך זמן, אחרי השמירה השלישית ברצף בה האנשים ששמרו איתי אמרו לי שזו השמירה הכייפית ביותר שהיתה להם – הבנתי שלמדתי משהו.
אני מוצאת שהיכולת הזו שימושית בכל סיטואציה חברתית שאני נתקלת בה – בעבודה, עם חברות, במונית, בסטודיו וכן – גם כשאני רוצה לעשות חינגלה לעלם חמודות מזדמן.
באתר הזה תמצאו טיפים הרבה יותר מקיפים משלי לפיתוח שיחה, ועוד כל מיני כישורים חברתיים מועילים שלא מזיק אף פעם לשייף.

יש הרבה סגנונות שיחה שם בחוץ. אני, למשל, רוב הזמן בדחנית כפייתית, אבל יש אנשים שאין להם חוש הומור או שהם סתם לא זורמים עם ההומור שלי. יש אנשים שמעמיקים ומנתחים דברים, ויש כאלה שנשארים על פני השטח ולא מסוגלים או רוצים להעמיק. יש אנשים תכליתיים ויש אנשים שמדברים כאילו הם כותבים שירה. יש אנשים קרים, ויש כאלה שמדברים על רגשות. יש כאלה שאוהבים לדבר, וכאלה שאוהבים להקשיב. את המכניקה הבסיסית של השיחה שהזכרתי אפשר ליישם פחות או יותר עם כל אחד מהסגנונות, וכדי שהיא תצליח – חשוב לדעת לזהות את סגנון השיחה של הפרטנר שלך ולהתאים את עצמך אליו.
לפעמים זה לא יעבוד. לדוגמה, אני לא מסתדרת עם אנשים שחוש ההומור שונה מהותית משלי – הם בדרך כלל לא מבינים מה אני מקשקשת, ואנשים שמסרבים להעמיק משעממים אותי. זה בסדר – אנחנו לא אמורים להסתדר עם כולם.

כמו שחיה, גם כישורים חברתיים דורשים מכם לקפוץ למים כדי לרכוש אותם. אין פתרונות קסם. עכשיו זה הזמן לסגור את הלפטופ וללכת לדבר איתי, כי את זה שום כמות של טקסט הסברתי לא תעשה עבורך.

—
^[1] או כמו שמר בחור ואני תמיד אומרים – "בעטנו אחד לשני בביצים במשך שנתיים ומייד ידענו שזו אהבת אמת".

כל ההתחלות קשות: גלגלי עזר

הערה: הפוסט מבוסס על נסיון החיים, הדעות והרגשות שלי, וככזה הוא מאד סובייקטיבי. אם אתם משתמשים בעצות שבו אתם עושים זאת על אחריותכם בלבד. Your mileage may vary.

היי, מה נשמע?
שמתי לב שהסתכלת עלי כמה פעמים. יכול להיות שאתה תוהה אם זה רעיון טוב לגשת אלי ולדבר איתי?
לא, לא – זה בסדר. אני יודעת שזה יכול להיות מלחיץ. אתה בטח קצת מודאג מהתגובה שלי. אולי אתה לא רוצה להביך את עצמך. אולי קראת חלק מהדיווחים ב"הכצעקתה" ועכשיו אתה מפחד שאני אפרש את הנסיונות שלך בצורה הלא נכונה. יכול גם להיות שסתם אין לך הרבה נסיון עם נשים, ואתה לא ממש בטוח איך כדאי לגשת אלינו.
בקיצור – אתה קצת אובד עצות.
אז מה עושים?

הנה הסוד על רגל אחת – אני אשמח אם תיגש אלי בצורה ידידותית ותהיה עצמך, כפי שהיית עושה עם כל אדם חדש שאתה מנסה להכיר.

נכון, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, במיוחד אם אתה טיפוס מופנם והיכרות עם אנשים חדשים היא לא עסק טבעי עבורך. אבל יודע מה? אתה נראה לי בחור נחמד, והאמת – אני אשמח אם ילך לך, אז הכנתי עבורך סט גלגלי עזר ורודים עם נצנצים וסרטים מתנופפים משהו טוב, בדמות תהליך לדוגמה שהיה אפקטיבי עבור אי אילו בחורים שניסו להתחיל איתי. אתה יכול להתנסות איתו קצת ואז אולי לנסות לאלתר רעיונות משלך. גם אם בסופו של דבר לא תצא הארלי-דייוידסון מכל העניין, לפחות תוכל להראות לי איך אתה מפדל בלי ידיים.

אז קודם כל, אני לא אעליב אותך בדיבורים על נושאי רקע. רוב הסיכויים שעברו כמה ימים מאז הגחת, לח ומייבב, לאוויר העולם, ואתה יודע שאם אתה מריח כמו גרביים שנשכחו בפינת סל הכביסה, שאם באופק קבוע לא נתן להבחין בין הכתמים שעל החולצה שלך לבין הדוגמה המודפסת סרת הטעם שלה ושאם הרזומה שלך מכיל שורה אחת בה כתוב "ישיבה עם האצבע בתחת, עישון נרגילות ויניקת הממון שהורי הרוויחו בעבודה קשה", כנראה שאלו נקודות שייספרו לרעתך בבואך להתחיל עם נשים. אתה בוודאי יודע גם שאם אין לך תחביבים פרט לרביצה בבית ושקיעה בהרהורים נוגים על החיים החברתיים שהיו לך לו היית לוקח את עצמך בידיים ויוצא ממנו, כמה טיפים מהאינטרנט להתחלה איתי הם ממש לא מה שיעשה את ההבדל עבורך.
אבל זה בסדר, אני רואה שאתה לא כזה, וברור לי שבין פרקי הזמן בהם אתה קורא פוסטים בבלוג שלי, עושה קקי וישן, אתה עובד במרץ על שיפור התחומים הללו,  לכן אני לא אתייחס אליהם.

אני גם מניחה שהשקעת כמה דקות בקריאת הפוסטים האחרים בפרוייקט, ושאתה כבר יודע ממה רצוי להמנע כשאתה מנסה לפנות לבחורה בצורה כזו שהיא גם תרצה לדבר איתך.

כעת, בחר נושא לשיחה. זה לא ממש משנה מה הנושא שתבחר, ורצוי שלא תשקע בזה יותר מידי כי ברוב המקרים הבחירה שלך לא תשנה לכאן או לכאן. היו אנשים שניהלתי איתם שיחות נהדרות של שעות שנסבו סביב כלום וחצי, והיו כאלה שהשיחה איתם הפכה גם את הנושאים המלהיבים ביותר לעינוי סיני מתמשך שלעומתו הריגת התאים האפורים שלי אחד אחד באמצעות מחטים מלובנות נשמע כמו בילוי אחר-צהריים חביב. אם אנחנו נמצאים במקום שיכול לרמוז לך שאני אמצא נושא מסויים מעניין במיוחד ואם נוח לך עם הנושא הזה (נגיד, מול מדף ספרות הפנטזיה בחנות הספרים), אתה יכול לבחור אותו.

חייך ופנה אלי, רצוי ללא משפט פתיחה מפגר. "היי, מה קורה" זו תמיד בחירה טובה. העלה את הנושא שחשבת עליו בצורה שמאפשרת לי להגיב, ולא בצורה שמשאירה סימן שאלה גדול תלוי באוויר. למשל, נגיד שאני מחזיקה ספר של פראצ'ט ביד. "אחלה ספר" זו בחירה גרועה למדי כי אני לא ממש מבינה לאיזו תגובה אתה מצפה. "כבר קראת אחד מהספרים של פראצ'ט, או שזה הראשון שלך?" זו בחירה יותר טובה, כי ברור לי שאתה מנסה לפתח שיחה ואתה לא משאיר אותי לתהות איך לעזאזל אני ממשיכה אותה.

בשלב זה ייתכנו מספר תגובות. יכול להיות שאני אזעיף פנים, אענה בקצרה, אסתכל לכיוון השני ובכלליות אהיה לא נחמדה במיוחד. זה קורה, זה תרחיש סביר, ומותר לי. לא תמיד בא לי שאנשים זרים ידברו איתי ברחוב. לפעמים היה לי יום רע ^[1], יכול להיות שאני עסוקה במחשבות על נושא אחר ואתה מוציא אותי מריכוז, יכול להיות שיש לי מיגרנה ויכול להיות שאתה סתם לא מוצא חן בעיני. אל תיקח את זה קשה. רוב הזמן זה לא קשור אליך ולא תלוי בך, וסגנון התגובה שלי לא צריך להיות אבן ריחיים על האגו שלך מעתה ועד הנצח.
אם אני נראית לא מעוניינת, תאפשר לשנינו לצאת מזה בכבוד ועם חיוך והיום של אף אחד מאתנו לא יהרס.
מצד שני, יכול להיות שאני אחייך, אסתובב אליך ואגיב בעירנות. במקרה כזה, זה סימן די טוב לכך שאפשר להמשיך לדבר איתי.

פתח שיחה נעימה. איך עושים את זה, אני שומעת אותך שואל? הנה דרך אחת:

אל תנסה להרשים אותי. באמת שלא. בבקשה. קודם כל, אני שמה לב שאתה עושה את זה, וזה נראה מטופש. דבר שני, הסיכוי שזה יעבוד הוא קלוש. אם אני יודעת על הנושא יותר ממך, אתה נראה לי כמו אידיוט – וזה לא מרשים אותי. אם אני מכירה אותו כמוך, אז אתה מרצה לי על נושאים שאני מכירה – וזה לא מרשים אותי. אם אני יודעת פחות ממך, אתה חופר לי בנושא שלא מעניין אותי מספיק, או מאיים עלי, תלוי בנסיבות, בהרגשה שלי לגבי הנושא ובעד כמה אתה יוצר רושם של פוץ מתנשא – וזה לא מרשים אותי. אם הנושא לא מעניין אותי בכלל, אתה משעמם אותי למוות – וזה ממש לא מרשים אותי. בכל אחד מהמקרים הללו אתה לא מרשים אותי, וגרוע מכך – אתה מייגע. אתה מדבר אלי ולא איתי וממאיס את עצמך במהירות.
זכור! לא יצאתי היום מהבית במחשבה שאין דבר שישמח אותי יותר משמיעת הרצאה ספונטנית על הסגנונות האומנותיים של להקת המטאל האהובה עליך כפי שהם מתבטאים בדיסקוגרפיה שלהם ב18 השנים האחרונות, אז אל תתן לי אחת.

אל תתאמץ מידי להיות מצחיק או מתוחכם. אם זה בא לך בטבעיות ואתה ממש טוב בזה – יופי, הומור זה כיף. אם לא, אל תתאמץ יותר מידי. אני שמה לב גם לזה, ופשוט יש לך יותר מידי מקום לטעות. רוב הבחורים שעושים את הטעות הזו מתאמצים להיות שנונים, אומרים משהו שנראה לי לא במקום ומחוזל"שים אחר כבוד.

אז מה כן? המטרה שלך היא ליצור שיחה שאני אהיה מעורבת בה – אקטיבית, רגשית ואינטלקטואלית. זה לא אומר שאתה צריך לשחק איתי בכדור, לדבר איתי על הכלב המת שלי או לנתח איתי את אריסטו, רק שאתה צריך ליצור עבורי הזדמנויות לקחת חלק פעיל בשיחה ולתת לי להתבטא^[2], ושרצוי שהשיחה תיסוב סביב רגשות ודעות ולא סביב עובדות. שאל אותי שאלות. נווט לכיוון נושאים שאפשר לפתח. למשל, "איפה את גרה?" זו שאלה לא ממש מוצלחת, כשלעצמה. כשהיא מגיעה כחלק מרצף של שאלות דומות, היא גורמת לי להרגיש כאילו אתה עומד לשלוף עט ולמלא את שדה 32.א בטופס הראיון שאתה מחביא בכיס האחורי של הג'ינס שלך. השאלה "למה את אוהבת לגור בתל אביב", לעומת זאת, היא שאלה שיש לי מה לענות עליה, ואני אענה את התשובות שלי בתשוקה גדולה לכל מי שיהיה מוכן לשמוע.

ועכשיו אתה שואל את עצמך איך תדע על אילו נושאים אני אשוחח בהתלהבות. זה בדיוק העניין! אתה לא יכול לדעת מראש. אנחנו זרים, זוכר? זו בדיוק הסיבה שאין שום חשיבות לנושא שתבחר בפתיחת השיחה, אבל חשוב שתהיה קשוב לתגובות שלי במהלכה.

היה גם אתה מעורב. דבר והתעניין במה שיש לי להגיד. אם הדברים שאני אומרת משעממים אותך כבר עכשיו או אם אני לא מקשיבה לך, זה סימן די טוב לכך שאולי זה לא רעיון מוצלח שנצא. אם אתה לא מדבר יותר מידי, זה סימן טוב עבורי שאתה משעמם אותי. עם הזמן, אמור להיווצר מין מקצב נוח כזה לשיחה – שאלה, אני מדברת, אתה מוסיף משלך ואז שואל עוד. אם נושא מסויים מיצה את עצמו, אתה יכול להעלות אחד חדש כאוות נפשך. שוב – הנושא המדוייק לא חשוב, רק שהשיחה תשאר דינאמית. אם שום דבר לא נשבר בדרך ואני אשת שיחה סבירה יש סיכוי טוב שאני אתחיל לשאול שאלות ולנווט את השיחה גם כן, ואז כנראה שממש הולך לך.

הנקודות האחרונות חשובות והרבה גברים טועים בהן. מספרים לכם שכשאתם רואים בחורה, אתם אמורים להרשים אותה ולגרום לה להתעניין בכם, וההנחה שלכם היא שכדי שבחורה תתעניין בכם אתם צריכים להראות מעניינים. זה לא נכון. כדי לעניין בן אדם אחר צריך להתעניין בו. צריך להראות סקרנות בריאה^[3] כלפי סיפור החיים שלו ומה שיש לו להגיד. תחשוב על זה – רוב הזמן, השיחות שאתה נהנה בהן הכי הרבה הן השיחות בהן אתה מדבר על עצמך ועל דברים שמעניינים אותך. אני לא שונה ממך. המעורבות שלי בשיחה חשובה לעניין ההנאה שלי ממנה יותר מהנושא שלה, יותר מהאינטלקט שלך ויותר מההומור והתחכום שלך. שמור עלי מעורבת.

היה עצמך. נהג בטבעיות במהלך השיחה – האופי שלך מעניין אותי.

אל תשכח שזו סיטואציה מלחיצה עבור שנינו. אותך היא מלחיצה כי במובן מסויים, תחושת הערך העצמי שלך תלויה בה. אותי היא מלחיצה, כי במובן מסויים תחושת הערך העצמי שלך תלוייה בה. זה לא נעים לסרב לאנשים, וזה עוד פחות נעים כשנראה שהסירוב שלך יפגע בהם. לכן הקפד לקחת את כל העניין בקלות. זה יוריד לחץ גם ממך וגם ממני. אם תראה לחוץ, אני אנסה להפטר ממך בהזדמנות הראשונה, אבל אם אני ארגיש שאני יכולה לנהל איתך שיחה נחמדה בלי שתתחיל לתכנן את החתונה שלנו או לחילופין – לקפוץ מהגג אם אני אשלח אותך הביתה ללא מספר טלפון, יהיה לי הרבה יותר קל להיות משוחררת איתך ולהנות מזה.

וזו הנקודה הבאה: זה אמור להיות כיף. אני לא מנהלת מלחמה שבה אתה מנסה לכבוש אותי ואני מנסה לכתוש לך את האגו. פשוט לא. אנחנו שני אנשים שמעבירים זמן יחד בנעימים. אל תהיה ממוקד מטרה. אולי בסוף יצא מזה משהו, אולי לא. אני כאן בשביל התהליך – אני אוהבת לדבר עם אנשים חדשים מדי פעם ואני אוהבת לפלרטט. זה כיף לי, אבל זה כיף לי רק אם זה כיף לך.

החמא בחכמה. זה נחמד לקבל מחמאות, אבל כמו תבלינים – הן אפקטיביות רק כשמשתמשים בהן במידה. ככלל אצבע, אם אתה מוצא את עצמך מחמיא לי על יותר מדבר אחד או שניים במהלך שיחה אחת – אתה מגזים. גם לצורה בה אתה מחמיא יש חשיבות – אל תנסח את המחמאות שלך כמו נערה בת 12 שפגשה במקרה את כוכב נעוריה ברחוב – שמור על איפוק. אם אתה רוצה נקודות נוספות, אתה יכול להטמין את המחמאה שלך באלגנטיות בתוך שטף השיחה. למתקדמים – אפשר להפוך את המחמאה לפלירט קטן.

הפגן בטחון עצמי. אל תעמוד מכווץ, אל תשלב ידיים, אל תשחק בחפצים במבוכה. נוע בטבעיות, הראה לי שנוח לך עם הגוף שלך.

חייך. באמת. החיוך שלך יפה והוא לא נגמר כשאתה מחלק אותו, אז תשחרר לי קצת. אני מבטיחה לחייך בחזרה.

צור קשר עין, שמור על איזון. קשר עין הוא אמצעי תקשורת חשוב. אם אתה מתחמק בקביעות מהמבט שלי, אתה יוצר רושם של חוסר נוחות, ריחוק או חוסר עניין. מצד שני, אם אתה בוהה בי, אתה עלול לגרום לי לחוש שלא בנוח. השתמש במבטים בחכמה כדי ליצור קרבה מחד, ולא לעורר דחייה מאידך.
למתקדמים – כעקרון, ככל שהמבטים שלך ממושכים יותר כך הם נראים לי אינטימיים או מיניים יותר, ובסיטואציות מתאימות אפשר להשתמש בהם כדי לייצר מתח מיני.

למתקדמים – פלרטט. אנחנו מדברים? השיחה קולחת? יש חיוכים באוויר? תפלרטט איתי, אני אוהבת את זה.

בקש ממני מספר טלפון. בגלל שזו אני, אני אגיד לך שאתה בחור נורא נחמד ומאד כיף לי לדבר איתך, אבל כבר יש לי חבר ואת כל הידידים שלי אני גם ככה מאבדת בגלל הזנחה פושעת.

קבל את הסירוב שלי בכבוד. אל תנסה לשכנע אותי שחבר זה לא קיר – פייר, זה מוציא אותך לא טוב. אתה יכול להגיד משהו כמו "חבל" או "מזל שלו" אם ככה אתה מרגיש. I will think no less of you, ולמען האמת היה גם לי מאד נחמד. בנסיבות אחרות הייתי שמחה להציע לך לשבת מול חוף הים על כוס בירה מחר בערב^[4]. אם השיחה נחמדה לך ויש טעם להמשיך, אתה יכול להשאר ולדבר. כיף לי לדעת שאתה נהנה לשוחח איתי גם בלי קשר לזמינות הפות שלי להובלה.

חייך.
כבר אמרתי לך שהחיוך שלך יפה?

[המשך: עוד כמה הערות פזורות באותו נושא]

—
^[1] נגיד, לבחור שניסה להתחיל איתי אחרי שנגררתי שעתיים בשמש ובתחבורה ציבורית ואחרי שגיליתי רגע לפני שהגעתי לעבודה שנקרעה לי השמלה לא הלך ממש טוב, מסיבות מובנות.
^[2] ראה ערך פתיחה בשאלה.
^[3]  בריאה! בריאה אמרתי! אל תהפכו לי לקריפס!
^[4] או לעשות איתך סקס פרוע ומטונף כאן ועכשיו.

21 סיבות לא למצוץ בולבול

וכמובן שאחרי שפרסמנו את פרוייקט "כל ההתחלות קשות" שלנו, קיבלנו בפייסבוק את התגובה הבאה:

אחד הדברים הראשונים שאתה לומד כגבר זה שנשים לא יכולות לעזור לך להכיר נשים. כשאתה שואל מישהי "איך את רוצה שיתחילו איתך" היא לא מדימיינת אותך אלא איזה פרוטוטייפ גברי מושלם כזה, ואז עונה איך היא רוצה שהוא יתחיל איתה, והתשובה היא תמיד "פשוט תהיה עצמך". אבל זה לא עצמך, זה הוא. אז, כמו שמבקר מסעדות לא בהכרח יודע לבשל, באופן כללי נשים סטרייטיות לא יודעות איך להתחיל עם נשים. זה מה שיש.

אבל זה נחמד שאתן מנסות.

אני לא יודעת אם למישהו בעולם יש יכולת ללמד אותך להתחיל עם נשים או עם כל האנשים בכלל, אבל אני בהחלט חושבת שראוי לעצור לרגע ולנסות לשמוע מה לצד השני יש להגיד לך, כי המחשבה שאתה מסוגל להבין בכוחות עצמך את כל האספקטים של החיזור היא יומרנות אדירה, אם לא איוולת גמורה.

נקח, למשל, את המקרה הבא שהייתי עדה לו באתר המוקדש לטכניקות פיתוי, שהביא את אמנות קריאת נפש האשה לסוג של אבסורד:

פתיין א' שואל: אני יוצא עם בחורה מזה זמן מה, אך היא לא מסכימה למצוץ לי.
במטותא מכם, בהנחה שנוח לה איתי, כיצד אוכל לשכנעה לפצוח בפעילות משמחת זו?

לפני שנמשיך עם הפוסט, אני רוצה להציע תרגיל עבור הקורא הגברי. נסה לענות לעצמך על השאלה שהוצגה. למה לדעתך אותה בחורה מסרבת? איך אפשר לשנות את דעתה?

עונה פתיין ב': גורו הפיתוי הידוע – הוד פיתוייתו – מיציקפיצי טוען שכאשר אתה פונה לבחורה בבקשה למצוץ לך היא נאלצת להתמודד עם הרעיון שאתם מקיימים יחסי מין, וכתוצאה מכך היא מפעילה התנגדויות של הרגע האחרון^[1].

למישהו ההסבר הזה נשמע מוזר?

ובכן, לי הוא נשמע שטחי מעט. אני בחורה ויצא לי לדבר עם לא מעט בחורות אחרות (על סקס ובכלל), ובלי להתאמץ יתר על המידה אני יכולה לחשוב על לא מעט סיבות שבגללן פלונית לא תרצה למצוץ בולבול בכלל, ואת שלך בפרט:

• יש לה תפישות שמרניות מעט לגבי סקס
• היא אף פעם לא ניסתה את זה והיא חוששת מהפעם הראשונה
• זה מגעיל אותה כי זה נראה לה לא היגייני
• זה מגעיל אותה כי לזרע יש טעם נורא
• לביצים שלך יש ריח מוזר
• היא שמעה כמה בחורים מדברים על זה שלבחורות שמוצצות אין כבוד עצמי והיא לא רוצה שתחשוב את זה עליה
• יש לך בולבול נורא גדול וזה פשוט כואב
• היא עדיין לא מרגישה "בעניינים" מספיק וצריכה עוד משחק מקדים
• היא שונאת את הצורה שבה ביקשת את זה ועכשיו לא בא לה עליך בכלל
• יש לה רפלקס הקאה מפותח וזה עשוי להתגלגל לסיטואציה מביכה
• היא לא בטוחה שהיא עושה את זה כמו שצריך והיא פוחדת לאכזב אותך
• היא הותקפה מינית בעבר והפעילות הזו מעוררת בה טריגרים
• זה סתם לא נראה לה סקסי
• היא פוחדת שתגמור ותשאיר אותה לא מסופקת
• היא פוחדת שתגמור לה בפה\על הפנים\על החזה למרות שהיא ביקשה שתמנע מזה, כי היא פגשה יותר מידי גברים שעשו בדיוק את זה
• לא נוח לה איתך
• היא רוצה לעשות סקס בטוח אבל רוב הגברים לא ממש נלהבים לקבל מין אוראלי עם קונדום
• היא אלרגית לזרע
• לא בא לה הלילה
• שכבתם לפני רגע ומין אוראלי מיד אחרי נראה לה מגעיל
• יש לה אפתה משהו רע

הגברים בקהל מוזמנים לחלק לעצמם נקודה על כל סיבה שחשבו עליה בעצמם, ועל כל סיבה שיכתבו בתגובות ולא מופיעה ברשימה שלי – שתים.

אני בטוחה לחלוטין שיש סיבות שלא עליתי עליהן, וזה בדיוק העניין – אני מכירה בכך שהנסיון שלי מוגבל, ולכן אני לא מתיימרת להבין לאשורה כל מחשבה שעוברת במוחה של כל בחורה שאי פעם נקלעה לסיטואציה בה נתבקשה למצוץ זין. מעבר לכך, חדי העין שבינכם בוודאי מבחינים שלא כל הסיבות ברשימה שלי נולדו שוות. עם חלקן נתן להתמודד באמצעות התאמה קלה של יחסי המין לצרכי הבחורה, יש כאלה שנתן לפתור על ידי בניית אמון, כאלה ששינוי שלהן עשוי להצריך תהליך ארוך עם מחוייבות של שני הצדדים וכאלה שאולי עדיף לא להתעסק איתן בכלל.

בתשובה של מר גורו-פיתוי, כל המורכבות הזו נעלמה כלא היתה. יש לנו מודל אחד פשטני שאמור לתאר כל אשה שאי פעם נתקל בה – מולנו יש קיר ואנחנו פטישי אוויר. עכשיו – הבחור לא רק ששילם על העצה המטופשת, היא גם עשתה לו נזק. כי אם, במקום לבנות תאוריות מופרכות סביב הפסיכולוגיה הנשית עם גברים אחרים שמעולם לא טרחו לברר אותן עם אשה, הוא היה שואל את הבחורה הספציפית שאיתו מה הסיבה שבגללה היא לא רוצה לעשות את זה, אולי הוא היה מקבל תשובה אמיתית שאשכרה אפשר לעבוד איתה ^[2].

עכשיו, מעבר לסתם שיפור ביחסי המין, הרעיון שאפשר *gasp* לדבר עם הפרטנרים שלנו על מה שעובר עלינו יכול ללמד אותנו כמה שיעורים חשובים. הראשון שבהם הוא שגוש האיברים הרוטטים שמונח על המיטה הוא… איך קוראים לדברים האלה? אה כן, בן אדם. לאותה בחורה יש רגשות, רצונות ומניעים משלה ורצוי להיות קשובים אליהם ולא לנסות להפעיל עליה מניפולציות משל אנו עוסקים באילוף כלבים. דבר שני, הרעיון המפתיע שיחסי מין הם לא מלחמה. לפעמים אפשר לעבוד עם האדם שמולך כדי להשיג מטרות משותפות. והדבר הכי חשוב – המטרה לא מקדשת את האמצעים. לפעמים פשוט צריך לקבל את זה שלאדם השני יש גבולות שצריך לעצור בהם וללמוד להנות מהאינטראקציה איתו גם אם היא לא מתאימה אחד-לאחד לתסריט ההוליוודי שדמיינו לעצמנו בתחילת הערב (תיאורים מיניים מפורשים בקישור).

כאן חשוב לי להעיר שכדי שהמהלך הזה יצליח, בחורות צריכות להסכים ולהיות מסוגלות לדבר על הצרכים, הרצונות והגבולות שלהן, ולקחת אחריות במידה שווה על הצלחת היחסים, אבל זה נושא לפוסט שלם בפני עצמו.

לכן אם בחרתם בתשובה "לא ננסה לשנות את דעתה, אבל אולי שווה לדבר איתה על זה" לשאלה "איך נשנה את דעתה", תוסיפו לעצמכם עוד 1008761 נקודות.

אם כך, באמצעות תקשורת טובה, אולי הבחור והבחורה היו מצליחים להתגבר על הפערים בינהם ולעשות סקס ששניהם היו מרוצים ממנו. אבל אותו "מורה" בחר ללמד את התלמיד שלו להשיג זיונים ובעשותו כך, פספס הזדמנות ללמד אותו להיות מאהב טוב יותר ובן אדם טוב יותר גם יחד.

אתם מוזמנים להשוות את הניקוד שלכם בתגובות.
כאן, שלא כמו בחיים האמיתיים, מי שיש לו גדול יותר מנצח.

[1] לטובת הקורא ההדיוט שמגרד כרגע בפדחתו במבוכה, בז'רגון הפיתוי התנגדוית של הרגע האחרון (LMR – Last Minute Resistance) זו התנהגות שמפגינות בחורות לפני שהן נגשות לקיים יחסי מין עם בחור. ההסברים השכיחים לתופעה הם חוסר הרצון של הבחורה להתפש כזנותית או קלה להשגה, פחד ממחלות או מהריונות לא רצויים, או חוסר נוחות כללית עם הבחור.
אחת הדרכים הסטנדרטיות להתמודד עם זה היא באמצעות Freeze Outs, כלומר הפסקה של קיום יחסי המין עם כל סימן של התנגדות מצד הבחורה. במקרה הטוב זה גורם לה לחשוב שאתה מכבד את הגבולות שלה, במקרה הרע היא מקיימת איתך יחסי מין כי עשית לה תרגיל פולני מסריח.
יש גם דרכים לגיטימיות עוד פחות.

[2] או, למצער, לא להזיק.