מיקרופוסט: שינויים גדולים

נגיד שאתם גרים בבית עם ההורים והאחים שלכם. ונגיד שזה בית ישן קצת, אז דברים, בדרך הטבע, מתקלקלים.

אז אתם הולכים להורים שלכם ואומרים להם שהברז באמבטיה מקולקל, והם עונים שאין כסף לתקן אותו כרגע, אז תחברו את הצינור מהגינה. ואתם אומרים להם שהחלון שבור, אז הם אומרים לכם שאין כסף לתקן, ושימו מסקינג-טייפ. ואתם אומרים להם שהגג דולף, והם אומרים לכם שאין כסף לבעל מקצוע, אז שימו דלי.

אבל זה הבית שלכם וזה חשוב לכם, אז אתם חוסכים כסף וקונים ברז ומתקנים את האמבטיה לבד, וקצת רעפים ועולים לגג לסדר אותו, למרות שזה אולי מסוכן.

ואז, שבוע אחרי הפעם האחרונה שאמרו לכם שאי אפשר כי אין כסף, אתם חוזרים יום אחד הביתה ומגלים שאחיכם הראה להורים ברושור יפה, אז הם מודיעים לכולם שקונים וילה בסביון.

ככה כעסתי אתמול בעבודה.

(אבל מאז דיברנו וכולנו עדיין אחוקים. לפרנסה שלום)

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

על רצפת הייצור של מפעל ההי-טק, כולנו, איך נאמר, טכנאים ופועלי מכונות. את ימי כפועלת על פס הייצור אני מעבירה בחיזוק תנאים, החלפת לולאות ושימון Design Patterns כדי להבטיח את פעולתן החלקה של מכונות ייצור ה Buzz Words הנצחיות.

כל אחד צריך משהו לקום בשבילו בבוקר.

כל איש מקצוע מוצא אסתטיקה בביצוע החלק והיעיל של המשימות שנמצאות בתחום ההתמחות שלו. המורה נהנה לראות תלמיד קשה במיוחד מגלה עניין והבנה בחומר ומשפר את ציוניו, המנהל שואב סיפוק מפעולתם החלקה והמתואמת של האנשים במשרד, מהיכולת שלו להביא אותם למלא את המשימות שלהם בזמן ומצליחתו את נפתוליה של הפוליטיקה הארגונית, והרופא קם כל בוקר לעבודה בידיעה שהוא אמון על שמירת חייהם של החולים שלו וחוזר לישון כל ערב בידיעה שהוא עשה את העולם עבורם ועבור בני משפחותיהם למקום טוב יותר.

והאיש הטכני? האיש הטכני שואף אל האסתטיקה של מערכת שכל חלקיה מנגנים זה עם זה בתיאום, אלגנטיות ורכות ששמורים רק לסימפוניה מתוזמרת היטב. הוא שואב את הסיפוק שלו ממנגנון שתוכנן כהלכה, שממלא את תפקידו בצורה מושלמת, מהירה וחסכונית ככל הנתן. הוא חולם על היום שבו תפול לפתחו בעיה קשה, שאת פתרונה, שבוודאי יהיה חדשני ופורץ דרך, הוא-הוא יפתור ובכך יצעיד את עולם הטכנולוגיה קדימה.

אלה הם חלומותיו הצנועים של האיש הטכני.

אבל בגשר הניהול של מפעל ההי-טק נמצא המנהל, ולמנהל נקודת מבט שונה על המכונות שבו. המנהל רוצה תוצאות מהירות, ולפעמים הוא מוכן להתפשר על איכות החומרים והעיצוב של הפתרונות שהפועל מייצר. הוא מוכן להעלים עין מפגמים בייצור, מתהליכים ארוכים וחורקים, מכתמי חלודה קטנים שנחבאים בין החלקים הנעים ומתיקונים שנעשו באיזוליר בנד מעל שברים שדורשים ריתוך מחדש, וכל זאת בלבד שהמכונה תעבוד ושפס הייצור ייתקדם בקצב מהיר יותר ויותר.

והטכנאי? הוא מתבונן בעיניים כלות בעבודתו, מפעל חייו, הדבר שהוא קם לעשותו כל בוקר, ורואה איך שאיפותיו להפוך את המוצר שלו למופת של עבודה תכנותית נגוזות להן, ומתפוגגות עם רוחות דרישת השוק שסוחפות אותן לעבר עתיד לא מבטיח.
הוא מבין את מערכת השיקולים של המנהל, ולמרות שלא בשביל לחזק את התנאים ולהחליף את הלולאות הוא קם בבוקר, הוא עושה זאת בחריצות יום אחרי יום ולא מבחין איך השגרה של עבודתו היום יומית שוחקת אותו עד דק.
כי אחרי הכל, מה הוא יכול להגיד? זו העבודה.

אבל לפעמים אני חושבת – אולי זה התפקיד של המנהל להפוך את העבודה של האנשים שלו לקצת יותר מרק עבודה?

Peopleware: Productive Projects and Teams

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "Peopleware: Productive Projects and Teams", אחרי שנתקלתי בשם באחד משיטוטי בבלוג שאני אוהבת. מדובר בספר ניהול שיצא בשנת 1987, ובשנת 1999 יצאה מהדורה שנייה שלו בתוספת פרקים חדשים עם תובנות של הכותבים מהשנים שעברו מאז המהדורה הראשונה. שם הספר הוא משחק מילים שבא להצביע על כך שעולם המחשוב עומד על שלושה דברים: Hardware, Software ו- Peopleware, ושהמנהלים בעולם הזה צריכים לדעת לנהל את המשאב האנושי בנוסף ליכולת לנהל את משאבי החומרה והתוכנה.

מי שמחפש פתרונות מוכנים מראש בדמות ספר ניהול מקיף עם מתכונים לניהול זמן וטבלאות חלוקת עבודה, יתאכזב מהספר הזה. הכותבים מגדירים אותו כספר שמיועד לאנשים שמנהלים עובדים במקצועות בהם משלמים להם כדי לחשוב, ובמקצועות כאלה, הם טוענים, הגישה לניהול צריכה להיות שונה מזו המשמשת מנהלים במקומות בהם תוצר העבודה הוא פיזי והעובדים הם חלק מ"פס ייצור". מכאן הטענה העיקרית של הספר היא שתפקידו של המנהל בתחומים אלה היא פשוט לא להפריע לעובדים שלו לעבוד ולפנות מדרכם כל מכשול שעשוי למנוע מהם לעשות את העבודה שהם משתוקקים ומוכנים לעשות על הצד הטוב ביותר. כל אחד מהפרקים מציג דרך אופיינית בה מנהלים בעלי כוונות טובות עשויים להפריע לעובדים שלהם ("To commit teamicide") תוך הצגת אנקדוטות שהכותבים אספו לאורך הדרך.

על פי הספר, ה"פשע" העיקרי שמנהלים מסוימים מבצעים כנגד הצוותים שלהם הוא האמונה שהעובדים בכלל לא מעוניינים לעבוד והם מנסים להימנע מהשלמת המשימות שלהם בכל דרך אפשרית. כתוצאה מכך, מנהל חסר בטחון עשוי לקבוע לוחות זמנים קצרים במיוחד כדי ליצור לחץ מתון על העובדים ("אם יהיה להם יותר זמן הם ימרחו את העבודה"), ידרוש עבודה עד שעות מאוחרות, יכרכר סביב העובד תוך בקרה צמודה על לוחות הזמנים שלו, יטיל סנקציות על פרקי זמן שבהם לא נתן לראות שהעובד עובד (כמו עבודה בבית, או זמן חשיבה שקטה) ויעדיף עבודה מהירה על איכותית.

הספר מנסה להפריך את הגישה הזאת. כמו שציינתי, הטענה המרכזית היא שהעובדים דווקא אוהבים ונהנים מהעבודה, והם שואפים סיפוק מיוחד מביצוע שלה על הצד הטוב ביותר. לעובד חשובה האיכות של התוצר הסופי, וכדי להגיע לתוצר טוב ואיכותי הוא זקוק לסביבת עבודה מתאימה, עבודת צוות טובה וזמן לחשיבה ותכנון של המשימה שעומדת לפניו. לוחות זמנים שמלחיצים את העובד מונעים ממנו לתכנן את העבודה כמו שהיה רוצה ודורשים ממנו להתפשר על איכות התוצר, דבר שבתורו גורם לו לאבד מוטיבציה לעבוד. הפרעות תכופות משבשות את רצף העבודה, וסביבת עבודה רועשת ולא מתאימה לא מאפשרת לו להתרכז. שעות עבודה ארוכות באופן לא הגיוני לאורך תקופות ארוכות יגרמו לעובד להיות ממורמר עקב אובדן החיים האישיים שלו, ובסופו של דבר לא ישיגו את המטרה כי העובד יפצה על חוסר זמן המנוחה באבטלה סמויה בשעות העבודה.

בסיכומו של דבר, התחושה שלי הייתה שהספר מעלה בעיות אמיתיות וכואבות שאת רובן חוויתי או ראיתי בשלב כזה אוחר, ולמרות שהוא נכתב לפני יותר מעשרים שנה, הוא רלוונטי עד היום. עם זאת, התרשמתי שחסרים בספר פתרונות קונקרטיים להרבה בעיות. אני חושבת שהספר נועד להיות אוסף של מחשבות בנושא ניהול יותר מאשר מדריך למנהל המתחיל, ונראה לי שאם הייתי מפנה את השאלה לכותבים הם היו עונים שכל המנהלים הכושלים כושלים באותה צורה אבל לכל מנהל מצליח יש את הדרך שלו.

הייתי ממליצה על הספר למנהלים בתחום התכנה, אבל לא רק. לדעתי גם עובדים בתחום יכולים להרוויח ממנו, כי במערכות יחסים כמו במערכות יחסים, הרבה פעמים חצי מהקרב הוא היכולת לנסח בצורה קוהרנטית מה אתה צריך שיעשו בשבילך, במקום לצפות שאנשים מסביב ידעו ויבינו לבד איך לפעול בזמן שאתה לא מבין את עצמך.