מיקרופוסט: שינויים גדולים

נגיד שאתם גרים בבית עם ההורים והאחים שלכם. ונגיד שזה בית ישן קצת, אז דברים, בדרך הטבע, מתקלקלים.

אז אתם הולכים להורים שלכם ואומרים להם שהברז באמבטיה מקולקל, והם עונים שאין כסף לתקן אותו כרגע, אז תחברו את הצינור מהגינה. ואתם אומרים להם שהחלון שבור, אז הם אומרים לכם שאין כסף לתקן, ושימו מסקינג-טייפ. ואתם אומרים להם שהגג דולף, והם אומרים לכם שאין כסף לבעל מקצוע, אז שימו דלי.

אבל זה הבית שלכם וזה חשוב לכם, אז אתם חוסכים כסף וקונים ברז ומתקנים את האמבטיה לבד, וקצת רעפים ועולים לגג לסדר אותו, למרות שזה אולי מסוכן.

ואז, שבוע אחרי הפעם האחרונה שאמרו לכם שאי אפשר כי אין כסף, אתם חוזרים יום אחד הביתה ומגלים שאחיכם הראה להורים ברושור יפה, אז הם מודיעים לכולם שקונים וילה בסביון.

ככה כעסתי אתמול בעבודה.

(אבל מאז דיברנו וכולנו עדיין אחוקים. לפרנסה שלום)

השעות הלא קטנות בכלל

פוסט זה התפתח באופן אורגני יחסית מתגובה לתגובה הזו של מהגג.

שוק ההי-טק כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא סוג של sweat shop לעבדים בעולם המפותח. הנורמה במקומות עבודה רבים היא שהעובד משקיע שעות נוספות באופן קבוע, והרבה פעמים לא זוכה להגיע הביתה לפני 8:00 כל ערב. כתוצאה מכך, על אף שהשכר מתגמל והתנאים נוחים (רכב ליסינג, סנדוויצ'ים חינם וכאלה), השחיקה בסוג העבודה הזה היא משמעותית, והפנטזיה הנפוצה ביותר בקרב אנשי היי טק היא שיום אחד הם יוכלו לעזוב את התחום בנחת, רצוי לאחר ש"עשו את המכה" וחשבון הבנק שלהם מוכן לפרישה מוקדמת (ואמא שלי היתה אומרת שזה "כלוב של זהב").

אני לא יודעת.
אני אוהבת את העבודה שלי. מאד. אני לא רוצה להישחק בה בטרם עת.
אני גם אוהבת את החיים שלי. מאד. אני לא מוכנה לקום יום אחד בבוקר ולגלות שחלקים גדולים מהם חלפו על פני בזמן שהייתי עסוקה בהתמרמרות על השעות הפסיכיות בעבודה השוחקת שלי.

ובכן, כיוון שאני מאמינה בגישה של אסרטיביות-טובת-מזג וביקורתיות-בונה לחיים בכלל ולעבודה שלי בפרט, עם הזמן גיבשתי צורת התנהלות, שבעיני היא די אפקטיבית, כדי להתמודד עם בעיית השעות העודפות בתחום שלי.

Nine Hours Per Day Ought to be Enough for Anybody!
הגישה הזו מושתת על רעיון פשוט – אם אתה צריך לבלות יותר מיום עבודה של 9 שעות במשרד כדי לסיים את המשימות שלך, משהו שבור. במקרה כזה יש שתי אפשרויות: או שאתה ממש גרוע במה שאתה עושה, או שיש בעיה בניהול העבודה. סביר להניח שאתה לא גרוע במה שאתה עושה, כי רובנו (לא נעים להודות), ממוצעים^[1], לכן אני נוטה לחשוב שזו בעיה ניהולית. בעיה כזו יכולה להיות מחסור בכח אדם, ואז זו לא אמורה להיות בעיה שלך, בעיה בניהול המשימות, ואז זו גם לא אמורה להיות הבעיה שלך, או בעיה של נורמות התנהגות במקום העבודה, ואז אין סיבה שתסכים שזו תהיה הבעיה שלך.

אז הסכמנו שברוב המקרים, שעות פסיכיות הן בעיה ניהולית או ארגונית. באופן כללי, אני מעדיפה לא לשלם על הטעויות של המנהלים שלי. תחת זאת אני משתדלת לעזור להם להיות מנהלים טובים יותר, וכשאני חושבת שהם לא עושים את העבודה שלהם אני מעודדת אותם לעשות אותה. מה זה אומר?

הזמן שלך הוא לא הפקר
קודם כל, כעקרון, אני כמעט אף פעם לא נשארת יותר ממה שחתמתי עליו בחוזה. שעות נוספות אמורות להיות שמורות למקרים מיוחדים (תקופות עומס קצרות, משימות נקודתיות). אם כל יום הוא מיוחד זה אומר שהעבודה מתנהלת תמיד במוד של כיבוי שריפות ואני מסרבת לשחק את המשחק הזה.

תיעדוף משימות הוא לא מותרות
כשאני מקבלת משימות אני מעריכה אותן בהתאם ללוז שחתמתי עליו – 9 שעות עבודה. אם אני חושבת שהן לא יסתיימו במסגרת הזמן שהמנהלים שלי בנו עליה, אני מתריעה ואומרת להם לתעדף^[2].
למה זה חשוב?
בסופו של דבר, ניהול סביר מתבסס על יכולת להעריך את זמן הביצוע של משימות שונות, ועל היכולת לתעדף את המשימות במסגרת מערכת השיקולים של החברה על הצד הטוב ביותר, מתוך הכרה במגבלות הזמן של העובד. אם העובד נדרש לעשות שעות נוספות, זה אומר שהערכת הזמנים היתה לקויה, או שסירבו להחליט אילו משימות חשובות יותר ואילו פחות וניסו לדחוס יותר משימות ממה שריאלי, מתוך ההבנה שהשעות הנוספות של העובד הן משאב זמין. אם אתה מעריך את המשימות, הסיכוי שהן יוערכו בצורה לא סבירה קטן (ואם מעריכים אותן בשבילך, זו לא בושה להגיד שההערכה לא הגיונית), ואם אתה מציג לבוס שלך את מצב העניינים שיש גבול לכמות הדברים שאפשר להספיק לעשות בשבוע נתון, הוא חייב להשקיע את הזמן הנוסף הזה בתיעדוף במקום לעגל פינות על חשבונך.

השעות הנוספות שלך הן לא משאב נזיל!
כמוסכמה, אני חושבת שזה רק הוגן שמנהל שרוצה שאני אשאר יותר שעות צריך להגיד לי את זה מראש – מתי וכמה שעות. אני לא מוכנה שהעובדה שאני נותנת יותר תהיה מובנת מאליו כי היא לא. אני מאמינה שאם אתה דורש ממישהו להתריע מראש בכל פעם שהוא רוצה שתעשה עוד X שעות מעבר למה שחתמת עליו בחוזה, אתה בעצם חושף את ההנחה הסמויה שעומדת בבסיס התכנון הלקוי שלו – שהזמן שלך הוא משאב נזיל. זה הופך את השימוש בשעות הנוספות מנורמה מובנת מאליה להחלטה מודעת שיש מקום לדבר עליה ועל הצורך ולהגיטימיות שלה.

יש גבול לכמות הבאגים שאפשר לתקן ביום אחד
מעבר לזה, הנסיון שלי מלמד שלאורך זמן, יום עבודה ארוך יותר הוא לא בהכרח אפקטיבי יותר. בד"כ אתה מוצא את עצמך מפצה על הזמן הפרטי האבוד בישיבות ארוכות במטבחון עם החברים או ריענון כפייתי של הדף הראשי של טמקא.
מהסיבה הזו אני לא מרגישה שהמגבלה של 9 שעות ביום פוגעת ביעילות שלי במיוחד. כיוון שאני מקפידה על הזמן הפרטי שלי, אני מקפידה באופן דומה על הזמן שאני נותנת למעסיק שלי, ובאופן כללי אני נוטה לא לבזבז אותו. ככה יוצא שלמרות שאני נמצאת במשרד בזמנים קצובים, אני מספיקה פחות או יותר את אותה כמות העבודה שמספיקים אנשים סביבי שטוחנים שעות (ומדי פעם אני אפילו מספיקה לפתח פרוייקטי מחמד שקשורים לעבודה, לשמחת הבוס שלי).

מילה וחצי על גישה
לא לחינם בחרתי לפתוח את הפוסט שלי בהצהרות לגבי גישה. יצא לי לראות יותר מידי אנשים שהפחד מאיבוד מקום העבודה שלהם גרם להם לקבל בכניעה כל תכתיב במקום העבודה (גם אם הוא לא תולדה של רשע טהור, אלא פשוט – טעות ניהולית), ולהתנהל "מתחת לרדאר" של ההנהלה כשהם ממורמרים ומפיצים את המרמור הזה בקרב הסובבים אותם. בעיני זו גישה תבוסתנית. כל מה שהיא משיגה זה חוסר שביעות רצון ממקום העבודה, וסטגנציה של הארגון שחסר לו קלט חשוב מצד העובדים שלו.
מהצד השני תמצא עובדים ממורמרים בצורה קולנית וזועמת (שכבר אין להם מה להפסיד). אלה בד"כ יוצרים רושם שלילי, ואת הביקורת שלהם הם מעבירים בצורה שלא מקדמת תיקון.
אני מאמינה באסרטיביות. אני חושבת שזה בסדר שיהיו לך דעות ועקרונות וביקורת וזה בסדר לעמוד עליהם ולהעלות אותם לדיון – כולם יכולים רק להרוויח מזה, כל עוד זה נעשה בגישה בונה (גדרות גבוהות וגו'). בעיני, עובד שלא מהסס לאתגר את ההנהלה ולעמוד על שלו, אבל הוא שמח ופרודקטיבי ותורם הוא עובד טוב פי עשרות מונים מעובד צייתן ומיואש, וזה המודל שאני מנסה להתנהל לפיו.

נקודה אחרונה וחשובה
בארגונים שבהם הנורמה היא הישארות עד מאוחר (בתור סוג של "אחוות לוחמים"), הגישה שלי עשויה ליצור חיכוכים עם שאר חברי הצוות וההנהלה. על זה אני אענה באנקדוטה:
יצא לי לבלות שנתיים במוסד צבאי בו הנורמה היתה עבודה מ 7:00 בבוקר עד 11:00 בלילה (וזה רק כי ירד נוהל ממפקדי היחידה שאסור להשאר לעבוד עד 1:00 או 2:00 ולישון במשרד, מה שהיה מקובל קודם לכן). במהלך תקופה קצרה בה היתה לי פחות עבודה (יחסית) יכולתי להרשות לעצמי לצאת כל יום בסביבות 20:00 – 21:00. אחרי כמה ימים של יציאה בשעות "שערוריתיות" שכאלה המפקד שלי לקח אותי לשיחה וביקש ממני להפסיק לצאת מוקדם כי זה לא נראה טוב כלפי שאר החיילים שצריכים להישאר עד מאוחר.
ברגע הזה משהו בי נשבר. עד אותה נקודה הקרבתי כל מה שהיה לי בשביל העבודה שם – לא ראיתי את החברים שלי, לא ראיתי את המשפחה שלי, הייתי עובדת בסופי שבוע וחגים, ישנתי בממוצע 4 שעות בלילה וחופשים הייתי לוקחת כדי להספיק להשלים משימות על הצד הטוב ביותר. אבל ברגע שבו יכולתי להרשות לעצמי "לשחרר" מעט נדרשתי לא לעשות את זה בשם איזו תרבות ארגונית של סולידריות מחורבנת (הוא אפילו לא רצה לתת לי עוד משימות! פשוט שאני אשאר שם כדי שאני לא אוריד את המוראל!)
אז הבנתי שיש גבול לקורבנות שאני מוכנה להקריב ולכמות החרא שאני מוכנה לאכול. יש לי גבולות, ואפילו המעסיקים שלי נדרשים לכבד אותם.

לקריאה נוספת
באופן עקרוני, אני ממליצה לכל עובד בעולם ההי-טק לקרוא ספרים על ניהול. בדומה למה שקרה לי כשהתחלתי לקרוא על פמיניזם, ספרים מסוימים גרמו לי ללא פחות מהארה – הרגשתי כאילו מישהו לקח את כל הדברים שהפריעו לי עד אותה הנקודה אבל לא ידעתי להגדיר אותם – וקרא להם בשמות. בהקשר זה אני ממליצה במיוחד על Peopleware ועל The Mythical Man Month – שניהם קלאסיקות בלתי מעורערות בתחום (באחרון יש פרקים מסויימים שהם מעט מיושנים, אבל השאר עדיין רלוונטיים). למיטב זכרוני, בין השאר הם נדרשים לסוגיות כאלה.

^[1] וממילא בעיית שעות היא בד"כ בעיה של ארגון שלם ולכן היא לא יכולה להיות סימפטום לחוסר הכשרון של עובד ספציפי.
^[2] ואם אומרים לי שהכל חשוב ושאני אעשה הכל, אני אומרת, בחצי חיוך, שזה אומר שכלום לא חשוב ושכיוון שכך, אני אפתח את מה שכיף לי ומה שיכנס יכנס, ותודה ושלום (זה בד"כ גורם לתיעדוף להופיע באורח פלא).