כל ההתחלות קשות: עוד כמה הערות פזורות

[פוסט קודם: גלגלי עזר]

הפוסט שכתבתי עבור הפרוייקט הוא מה שנשאר אחרי שקיצצתי בערך 70% ממה שהיה לי להגיד בנושא, אז אם אתם מרגישים שמשהו חסר – תשאלו בכיף – יש סיכוי טוב שיש לי דעה בעניין.

המדריך נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות וססטיסטיקה – 99% מהמתחילים איתי הם גברים. האחוז הנותר הוא הכלב של השכנים שניסה לאונן עלי פעם. היה דיסקו.

סטטיסטית הוכח שהדרך האפשרית היחידה לפתח איתי מערכת יחסים, היא להיות ידיד שלי במשך תקופה ואז להתקדם או להניח לי להתקדם כשהזמן מתאים^[1]. באופן כללי, אני חושבת שהרעיון שבגלל שראית מישהי ברחוב ובמקרה חשבת שהיא נראית טוב, יש איזשהו סיכוי סביר שאתם תעניינו אחד את השניה הוא מטומטם מעיקרו. היא לא בהכרח פנויה, היא לא בהכרח רוצה לדבר עם אנשים עכשיו, היא לא בהכרח רוצה לדבר איתך, ואם היא כן רוצה לדבר איתך, הסיכוי שאתם חולקים משהו מעבר לעובדה שלשניכם יש אף ו(בתקווה) שתי עיניים הוא אפסי.
מהסיבה הזו אני מסננת מתחילי רחוב באופן כמעט אוטומטי, והאנשים שהגיעו לתחתית הפוסט שלי היו בעיקר כאלה שהכרתי בסיטואציות שמאפשרות היכרות התחלתית ארוכה יותר.

אני עדיין טוענת שאת היכולת לפתח שיחה עם אנשים חדשים רצוי לפתח מחוץ לעולם הדייטינג. אני, למשל, למדתי לעשות זאת במהלך 4 שנים של שמירות. בתור מפגרת חברתית עם קבלות, את שנת השמירות הראשונה שלי בילתי בבהיה אל תוך הלילה ובתהייה אם הרובה שהפקידו בידי עדיין מסוגל לירות. בשנה השניה הבנתי שאין לי מפלט מלדבר עם האנשים שיושבים איתי בעמדה, והתחלתי לנהל איתם שיחות שאין שום דרך לתאר אותן פרט למביכות ומקרטעות. כעבור כך וכך זמן, אחרי השמירה השלישית ברצף בה האנשים ששמרו איתי אמרו לי שזו השמירה הכייפית ביותר שהיתה להם – הבנתי שלמדתי משהו.
אני מוצאת שהיכולת הזו שימושית בכל סיטואציה חברתית שאני נתקלת בה – בעבודה, עם חברות, במונית, בסטודיו וכן – גם כשאני רוצה לעשות חינגלה לעלם חמודות מזדמן.
באתר הזה תמצאו טיפים הרבה יותר מקיפים משלי לפיתוח שיחה, ועוד כל מיני כישורים חברתיים מועילים שלא מזיק אף פעם לשייף.

יש הרבה סגנונות שיחה שם בחוץ. אני, למשל, רוב הזמן בדחנית כפייתית, אבל יש אנשים שאין להם חוש הומור או שהם סתם לא זורמים עם ההומור שלי. יש אנשים שמעמיקים ומנתחים דברים, ויש כאלה שנשארים על פני השטח ולא מסוגלים או רוצים להעמיק. יש אנשים תכליתיים ויש אנשים שמדברים כאילו הם כותבים שירה. יש אנשים קרים, ויש כאלה שמדברים על רגשות. יש כאלה שאוהבים לדבר, וכאלה שאוהבים להקשיב. את המכניקה הבסיסית של השיחה שהזכרתי אפשר ליישם פחות או יותר עם כל אחד מהסגנונות, וכדי שהיא תצליח – חשוב לדעת לזהות את סגנון השיחה של הפרטנר שלך ולהתאים את עצמך אליו.
לפעמים זה לא יעבוד. לדוגמה, אני לא מסתדרת עם אנשים שחוש ההומור שונה מהותית משלי – הם בדרך כלל לא מבינים מה אני מקשקשת, ואנשים שמסרבים להעמיק משעממים אותי. זה בסדר – אנחנו לא אמורים להסתדר עם כולם.

כמו שחיה, גם כישורים חברתיים דורשים מכם לקפוץ למים כדי לרכוש אותם. אין פתרונות קסם. עכשיו זה הזמן לסגור את הלפטופ וללכת לדבר איתי, כי את זה שום כמות של טקסט הסברתי לא תעשה עבורך.

—
^[1] או כמו שמר בחור ואני תמיד אומרים – "בעטנו אחד לשני בביצים במשך שנתיים ומייד ידענו שזו אהבת אמת".

כל ההתחלות קשות: גלגלי עזר

הערה: הפוסט מבוסס על נסיון החיים, הדעות והרגשות שלי, וככזה הוא מאד סובייקטיבי. אם אתם משתמשים בעצות שבו אתם עושים זאת על אחריותכם בלבד. Your mileage may vary.

היי, מה נשמע?
שמתי לב שהסתכלת עלי כמה פעמים. יכול להיות שאתה תוהה אם זה רעיון טוב לגשת אלי ולדבר איתי?
לא, לא – זה בסדר. אני יודעת שזה יכול להיות מלחיץ. אתה בטח קצת מודאג מהתגובה שלי. אולי אתה לא רוצה להביך את עצמך. אולי קראת חלק מהדיווחים ב"הכצעקתה" ועכשיו אתה מפחד שאני אפרש את הנסיונות שלך בצורה הלא נכונה. יכול גם להיות שסתם אין לך הרבה נסיון עם נשים, ואתה לא ממש בטוח איך כדאי לגשת אלינו.
בקיצור – אתה קצת אובד עצות.
אז מה עושים?

הנה הסוד על רגל אחת – אני אשמח אם תיגש אלי בצורה ידידותית ותהיה עצמך, כפי שהיית עושה עם כל אדם חדש שאתה מנסה להכיר.

נכון, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, במיוחד אם אתה טיפוס מופנם והיכרות עם אנשים חדשים היא לא עסק טבעי עבורך. אבל יודע מה? אתה נראה לי בחור נחמד, והאמת – אני אשמח אם ילך לך, אז הכנתי עבורך סט גלגלי עזר ורודים עם נצנצים וסרטים מתנופפים משהו טוב, בדמות תהליך לדוגמה שהיה אפקטיבי עבור אי אילו בחורים שניסו להתחיל איתי. אתה יכול להתנסות איתו קצת ואז אולי לנסות לאלתר רעיונות משלך. גם אם בסופו של דבר לא תצא הארלי-דייוידסון מכל העניין, לפחות תוכל להראות לי איך אתה מפדל בלי ידיים.

אז קודם כל, אני לא אעליב אותך בדיבורים על נושאי רקע. רוב הסיכויים שעברו כמה ימים מאז הגחת, לח ומייבב, לאוויר העולם, ואתה יודע שאם אתה מריח כמו גרביים שנשכחו בפינת סל הכביסה, שאם באופק קבוע לא נתן להבחין בין הכתמים שעל החולצה שלך לבין הדוגמה המודפסת סרת הטעם שלה ושאם הרזומה שלך מכיל שורה אחת בה כתוב "ישיבה עם האצבע בתחת, עישון נרגילות ויניקת הממון שהורי הרוויחו בעבודה קשה", כנראה שאלו נקודות שייספרו לרעתך בבואך להתחיל עם נשים. אתה בוודאי יודע גם שאם אין לך תחביבים פרט לרביצה בבית ושקיעה בהרהורים נוגים על החיים החברתיים שהיו לך לו היית לוקח את עצמך בידיים ויוצא ממנו, כמה טיפים מהאינטרנט להתחלה איתי הם ממש לא מה שיעשה את ההבדל עבורך.
אבל זה בסדר, אני רואה שאתה לא כזה, וברור לי שבין פרקי הזמן בהם אתה קורא פוסטים בבלוג שלי, עושה קקי וישן, אתה עובד במרץ על שיפור התחומים הללו,  לכן אני לא אתייחס אליהם.

אני גם מניחה שהשקעת כמה דקות בקריאת הפוסטים האחרים בפרוייקט, ושאתה כבר יודע ממה רצוי להמנע כשאתה מנסה לפנות לבחורה בצורה כזו שהיא גם תרצה לדבר איתך.

כעת, בחר נושא לשיחה. זה לא ממש משנה מה הנושא שתבחר, ורצוי שלא תשקע בזה יותר מידי כי ברוב המקרים הבחירה שלך לא תשנה לכאן או לכאן. היו אנשים שניהלתי איתם שיחות נהדרות של שעות שנסבו סביב כלום וחצי, והיו כאלה שהשיחה איתם הפכה גם את הנושאים המלהיבים ביותר לעינוי סיני מתמשך שלעומתו הריגת התאים האפורים שלי אחד אחד באמצעות מחטים מלובנות נשמע כמו בילוי אחר-צהריים חביב. אם אנחנו נמצאים במקום שיכול לרמוז לך שאני אמצא נושא מסויים מעניין במיוחד ואם נוח לך עם הנושא הזה (נגיד, מול מדף ספרות הפנטזיה בחנות הספרים), אתה יכול לבחור אותו.

חייך ופנה אלי, רצוי ללא משפט פתיחה מפגר. "היי, מה קורה" זו תמיד בחירה טובה. העלה את הנושא שחשבת עליו בצורה שמאפשרת לי להגיב, ולא בצורה שמשאירה סימן שאלה גדול תלוי באוויר. למשל, נגיד שאני מחזיקה ספר של פראצ'ט ביד. "אחלה ספר" זו בחירה גרועה למדי כי אני לא ממש מבינה לאיזו תגובה אתה מצפה. "כבר קראת אחד מהספרים של פראצ'ט, או שזה הראשון שלך?" זו בחירה יותר טובה, כי ברור לי שאתה מנסה לפתח שיחה ואתה לא משאיר אותי לתהות איך לעזאזל אני ממשיכה אותה.

בשלב זה ייתכנו מספר תגובות. יכול להיות שאני אזעיף פנים, אענה בקצרה, אסתכל לכיוון השני ובכלליות אהיה לא נחמדה במיוחד. זה קורה, זה תרחיש סביר, ומותר לי. לא תמיד בא לי שאנשים זרים ידברו איתי ברחוב. לפעמים היה לי יום רע ^[1], יכול להיות שאני עסוקה במחשבות על נושא אחר ואתה מוציא אותי מריכוז, יכול להיות שיש לי מיגרנה ויכול להיות שאתה סתם לא מוצא חן בעיני. אל תיקח את זה קשה. רוב הזמן זה לא קשור אליך ולא תלוי בך, וסגנון התגובה שלי לא צריך להיות אבן ריחיים על האגו שלך מעתה ועד הנצח.
אם אני נראית לא מעוניינת, תאפשר לשנינו לצאת מזה בכבוד ועם חיוך והיום של אף אחד מאתנו לא יהרס.
מצד שני, יכול להיות שאני אחייך, אסתובב אליך ואגיב בעירנות. במקרה כזה, זה סימן די טוב לכך שאפשר להמשיך לדבר איתי.

פתח שיחה נעימה. איך עושים את זה, אני שומעת אותך שואל? הנה דרך אחת:

אל תנסה להרשים אותי. באמת שלא. בבקשה. קודם כל, אני שמה לב שאתה עושה את זה, וזה נראה מטופש. דבר שני, הסיכוי שזה יעבוד הוא קלוש. אם אני יודעת על הנושא יותר ממך, אתה נראה לי כמו אידיוט – וזה לא מרשים אותי. אם אני מכירה אותו כמוך, אז אתה מרצה לי על נושאים שאני מכירה – וזה לא מרשים אותי. אם אני יודעת פחות ממך, אתה חופר לי בנושא שלא מעניין אותי מספיק, או מאיים עלי, תלוי בנסיבות, בהרגשה שלי לגבי הנושא ובעד כמה אתה יוצר רושם של פוץ מתנשא – וזה לא מרשים אותי. אם הנושא לא מעניין אותי בכלל, אתה משעמם אותי למוות – וזה ממש לא מרשים אותי. בכל אחד מהמקרים הללו אתה לא מרשים אותי, וגרוע מכך – אתה מייגע. אתה מדבר אלי ולא איתי וממאיס את עצמך במהירות.
זכור! לא יצאתי היום מהבית במחשבה שאין דבר שישמח אותי יותר משמיעת הרצאה ספונטנית על הסגנונות האומנותיים של להקת המטאל האהובה עליך כפי שהם מתבטאים בדיסקוגרפיה שלהם ב18 השנים האחרונות, אז אל תתן לי אחת.

אל תתאמץ מידי להיות מצחיק או מתוחכם. אם זה בא לך בטבעיות ואתה ממש טוב בזה – יופי, הומור זה כיף. אם לא, אל תתאמץ יותר מידי. אני שמה לב גם לזה, ופשוט יש לך יותר מידי מקום לטעות. רוב הבחורים שעושים את הטעות הזו מתאמצים להיות שנונים, אומרים משהו שנראה לי לא במקום ומחוזל"שים אחר כבוד.

אז מה כן? המטרה שלך היא ליצור שיחה שאני אהיה מעורבת בה – אקטיבית, רגשית ואינטלקטואלית. זה לא אומר שאתה צריך לשחק איתי בכדור, לדבר איתי על הכלב המת שלי או לנתח איתי את אריסטו, רק שאתה צריך ליצור עבורי הזדמנויות לקחת חלק פעיל בשיחה ולתת לי להתבטא^[2], ושרצוי שהשיחה תיסוב סביב רגשות ודעות ולא סביב עובדות. שאל אותי שאלות. נווט לכיוון נושאים שאפשר לפתח. למשל, "איפה את גרה?" זו שאלה לא ממש מוצלחת, כשלעצמה. כשהיא מגיעה כחלק מרצף של שאלות דומות, היא גורמת לי להרגיש כאילו אתה עומד לשלוף עט ולמלא את שדה 32.א בטופס הראיון שאתה מחביא בכיס האחורי של הג'ינס שלך. השאלה "למה את אוהבת לגור בתל אביב", לעומת זאת, היא שאלה שיש לי מה לענות עליה, ואני אענה את התשובות שלי בתשוקה גדולה לכל מי שיהיה מוכן לשמוע.

ועכשיו אתה שואל את עצמך איך תדע על אילו נושאים אני אשוחח בהתלהבות. זה בדיוק העניין! אתה לא יכול לדעת מראש. אנחנו זרים, זוכר? זו בדיוק הסיבה שאין שום חשיבות לנושא שתבחר בפתיחת השיחה, אבל חשוב שתהיה קשוב לתגובות שלי במהלכה.

היה גם אתה מעורב. דבר והתעניין במה שיש לי להגיד. אם הדברים שאני אומרת משעממים אותך כבר עכשיו או אם אני לא מקשיבה לך, זה סימן די טוב לכך שאולי זה לא רעיון מוצלח שנצא. אם אתה לא מדבר יותר מידי, זה סימן טוב עבורי שאתה משעמם אותי. עם הזמן, אמור להיווצר מין מקצב נוח כזה לשיחה – שאלה, אני מדברת, אתה מוסיף משלך ואז שואל עוד. אם נושא מסויים מיצה את עצמו, אתה יכול להעלות אחד חדש כאוות נפשך. שוב – הנושא המדוייק לא חשוב, רק שהשיחה תשאר דינאמית. אם שום דבר לא נשבר בדרך ואני אשת שיחה סבירה יש סיכוי טוב שאני אתחיל לשאול שאלות ולנווט את השיחה גם כן, ואז כנראה שממש הולך לך.

הנקודות האחרונות חשובות והרבה גברים טועים בהן. מספרים לכם שכשאתם רואים בחורה, אתם אמורים להרשים אותה ולגרום לה להתעניין בכם, וההנחה שלכם היא שכדי שבחורה תתעניין בכם אתם צריכים להראות מעניינים. זה לא נכון. כדי לעניין בן אדם אחר צריך להתעניין בו. צריך להראות סקרנות בריאה^[3] כלפי סיפור החיים שלו ומה שיש לו להגיד. תחשוב על זה – רוב הזמן, השיחות שאתה נהנה בהן הכי הרבה הן השיחות בהן אתה מדבר על עצמך ועל דברים שמעניינים אותך. אני לא שונה ממך. המעורבות שלי בשיחה חשובה לעניין ההנאה שלי ממנה יותר מהנושא שלה, יותר מהאינטלקט שלך ויותר מההומור והתחכום שלך. שמור עלי מעורבת.

היה עצמך. נהג בטבעיות במהלך השיחה – האופי שלך מעניין אותי.

אל תשכח שזו סיטואציה מלחיצה עבור שנינו. אותך היא מלחיצה כי במובן מסויים, תחושת הערך העצמי שלך תלויה בה. אותי היא מלחיצה, כי במובן מסויים תחושת הערך העצמי שלך תלוייה בה. זה לא נעים לסרב לאנשים, וזה עוד פחות נעים כשנראה שהסירוב שלך יפגע בהם. לכן הקפד לקחת את כל העניין בקלות. זה יוריד לחץ גם ממך וגם ממני. אם תראה לחוץ, אני אנסה להפטר ממך בהזדמנות הראשונה, אבל אם אני ארגיש שאני יכולה לנהל איתך שיחה נחמדה בלי שתתחיל לתכנן את החתונה שלנו או לחילופין – לקפוץ מהגג אם אני אשלח אותך הביתה ללא מספר טלפון, יהיה לי הרבה יותר קל להיות משוחררת איתך ולהנות מזה.

וזו הנקודה הבאה: זה אמור להיות כיף. אני לא מנהלת מלחמה שבה אתה מנסה לכבוש אותי ואני מנסה לכתוש לך את האגו. פשוט לא. אנחנו שני אנשים שמעבירים זמן יחד בנעימים. אל תהיה ממוקד מטרה. אולי בסוף יצא מזה משהו, אולי לא. אני כאן בשביל התהליך – אני אוהבת לדבר עם אנשים חדשים מדי פעם ואני אוהבת לפלרטט. זה כיף לי, אבל זה כיף לי רק אם זה כיף לך.

החמא בחכמה. זה נחמד לקבל מחמאות, אבל כמו תבלינים – הן אפקטיביות רק כשמשתמשים בהן במידה. ככלל אצבע, אם אתה מוצא את עצמך מחמיא לי על יותר מדבר אחד או שניים במהלך שיחה אחת – אתה מגזים. גם לצורה בה אתה מחמיא יש חשיבות – אל תנסח את המחמאות שלך כמו נערה בת 12 שפגשה במקרה את כוכב נעוריה ברחוב – שמור על איפוק. אם אתה רוצה נקודות נוספות, אתה יכול להטמין את המחמאה שלך באלגנטיות בתוך שטף השיחה. למתקדמים – אפשר להפוך את המחמאה לפלירט קטן.

הפגן בטחון עצמי. אל תעמוד מכווץ, אל תשלב ידיים, אל תשחק בחפצים במבוכה. נוע בטבעיות, הראה לי שנוח לך עם הגוף שלך.

חייך. באמת. החיוך שלך יפה והוא לא נגמר כשאתה מחלק אותו, אז תשחרר לי קצת. אני מבטיחה לחייך בחזרה.

צור קשר עין, שמור על איזון. קשר עין הוא אמצעי תקשורת חשוב. אם אתה מתחמק בקביעות מהמבט שלי, אתה יוצר רושם של חוסר נוחות, ריחוק או חוסר עניין. מצד שני, אם אתה בוהה בי, אתה עלול לגרום לי לחוש שלא בנוח. השתמש במבטים בחכמה כדי ליצור קרבה מחד, ולא לעורר דחייה מאידך.
למתקדמים – כעקרון, ככל שהמבטים שלך ממושכים יותר כך הם נראים לי אינטימיים או מיניים יותר, ובסיטואציות מתאימות אפשר להשתמש בהם כדי לייצר מתח מיני.

למתקדמים – פלרטט. אנחנו מדברים? השיחה קולחת? יש חיוכים באוויר? תפלרטט איתי, אני אוהבת את זה.

בקש ממני מספר טלפון. בגלל שזו אני, אני אגיד לך שאתה בחור נורא נחמד ומאד כיף לי לדבר איתך, אבל כבר יש לי חבר ואת כל הידידים שלי אני גם ככה מאבדת בגלל הזנחה פושעת.

קבל את הסירוב שלי בכבוד. אל תנסה לשכנע אותי שחבר זה לא קיר – פייר, זה מוציא אותך לא טוב. אתה יכול להגיד משהו כמו "חבל" או "מזל שלו" אם ככה אתה מרגיש. I will think no less of you, ולמען האמת היה גם לי מאד נחמד. בנסיבות אחרות הייתי שמחה להציע לך לשבת מול חוף הים על כוס בירה מחר בערב^[4]. אם השיחה נחמדה לך ויש טעם להמשיך, אתה יכול להשאר ולדבר. כיף לי לדעת שאתה נהנה לשוחח איתי גם בלי קשר לזמינות הפות שלי להובלה.

חייך.
כבר אמרתי לך שהחיוך שלך יפה?

[המשך: עוד כמה הערות פזורות באותו נושא]

—
^[1] נגיד, לבחור שניסה להתחיל איתי אחרי שנגררתי שעתיים בשמש ובתחבורה ציבורית ואחרי שגיליתי רגע לפני שהגעתי לעבודה שנקרעה לי השמלה לא הלך ממש טוב, מסיבות מובנות.
^[2] ראה ערך פתיחה בשאלה.
^[3]  בריאה! בריאה אמרתי! אל תהפכו לי לקריפס!
^[4] או לעשות איתך סקס פרוע ומטונף כאן ועכשיו.

הסיפור הוא תכלית עצמו

נדמה שבקרב ציבורים שרכשו את השכלתם בתחתית עמודי מדור הדעות של טמקא רווחת הדעה שהתנועה הפמיניסטית מונוליטית וכל כולה נשים זועמות שדוברות בקול אחד. דעה זו שגויה לחלוטין, כמובן, ונסיוני הקצר כעורכת "הכצעקתה" לימד אותי שגם בקרב קבוצה קטנה יחסית של פמיניסטיות שחולקות את אותה תפיסת העולם ואותה מטרה משותפת יכולים להתגלע ויכוחים אידיאולוגים מרים^[1].
בפוסט הזה הייתי רוצה לעמוד על שתי גישות שזיהיתי, ועל ההבדלים בתפיסת העולם שנולדים מהן.

מקובל לחלק את שתי הגישות הללו ל"נשית" ו"גברית". אחת נסובה סביב רגשות, שיתוף, הבנה והכלה של בעיות האחרת, והשניה לוגית, מובנית וחותרת תמיד לעשיה ולמציאת פתרונים. כיוון שזה בלוג פמיניסטי ואנחנו לא אוהבות הכללות על בסיס מגדרי ^[2], אנחנו נכנה את הגישות הללו "רגשית" ו"מעשית" בהתאמה ^[3].

נקח לדוגמא את הפוסט הראשון בפרוייקט "מדברות על זה" שהזנקנו בסוף השבוע האחרון. הדיון עוסק, באופן בלתי נמנע, בשאלה שחוזרת ועולה בכל דיון סביב נושא ההטרדות המיניות, ובפרט באתר שלנו – כיצד מוגדרת הטרדה מינית?

התפישה השלטת בקרב עורכות האתר היא שהטרדה מינית מוגדרת על ידי תחושת המוטרדת^[4]. כלומר – אם פלוני עושה מעשה מסוים שגורם לפלונינה חוסר נוחות, הרי שהיתה כאן הטרדה. סביב תפישה זו בנויה גם מדיניות האתר, שמטרתו המוצהרת היא פרסום חוויותיהן של נשים כפי שהן חוות אותן, בלי הצעות לפעולה, בלי לשלול את החוויות ובלי להגדיר אותן עבור המדווחות, ויצירת סביבה תומכת עבורן.

תפישה זו גוררת הרבה מאד ביקורת מבעלי הגישה המעשית שבקוראים, והסיבה לכך ברורה – אם מנסים לתרגם אותה למסקנות אופרטיביות או למעשים היא הופכת מיד לאבסורד. הרי אם הטרדה היא עניין סובייקטיבי לחלוטין ואין שום נורמה חברתית שאפשר למדוד את עצמנו לאורה, כל פניה לבחורה ברחוב עשויה להחוות על ידה כהטרדה ולכן הדרך היחידה למגר את התופעה היא למנוע כל מגע בין אנשים. כיוון שרעיון זה הוא שטות גמורה, קל מאד להגיע למסקנה שאם הכל סובייקטיבי ואין שום דרך לייצר שיפור מדיד, הרי שאין טעם בנסיונות עצמם. מכאן שגישה מעשית לחיסול תופעת ההטרדות דורשת סט אובייטיבי ומוגדר של כללי התנהגות שיהיו מקובלים על כולם.

מהצד השני, התשובה הפמיניסטית היא ששיתוף החוויה כפי שהבחורה חווה אותה היא האקט הפמיניסטי עצמו. בהקשר זה חשוב לעמוד על כך שהיכולת לצקת משמעות בחוויות אנושיות שונות נושאת בחובה כח רב. לא לחינם הרבה מהביקורת הפמיניסטית כלפי החברה הפטריאכלית נסובה סביב ייצוגים של המינים בתרבות: סיפורים וסרטים יסופרו בדרך כלל מנקודת מבט גברית, גיבוריהם יהיו גברים והחוויות שלהם יתוארו כ"אוניברסליות", בעוד שיצירות שמציגות נקודת מבט "נשית" יותר ייתפסו כמיועדות לנשים בלבד. למשל, רבים משירי האהבה הרומנטיים שאנחנו אוהבים לאהוב מושרים מנקודת מבט גברית, אך כשבוחנים אותם מהצד הנשי (ובמיוחד אחרי קריאה קלה ב"הכצעקתה"), הם נצבעים בגוון לא נעים של התנהגות מאיימת ומטרידה. כיוון שכך, עצם ההתעקשות על סיפור הסיפור מנקודת המבט הנשית והתמקדות בחוויה של המדווחת היא אקט של לקיחת בעלות על המרחב הציבורי.

אם כך, משאלה אחת נולדו שני מאבקים שונים בתכלית. אחד מטרתו לשנות את הנורמות הנהוגות כיום – מאבק שראשיתו בהגדרות וסופו בעשיה (או המנעות ממנה), והשני מטרתו לשנות את תפישת העולם שלנו – וזהו מאבק שכל כולו שיח. המאבקים הללו סותרים, לכאורה, למרות שבסופו של דבר מטרת שניהם היא ליצור עולם שוויוני יותר ונעים יותר עבור נשים וגברים כאחד. האחד דורש מאתנו לפנות לתכליתיים שבנינו בכלים לוגיים ברורים, והשני מבקש להציף ולחשוף את עולם הרגש. האחד מייצר סט של כללים אוניברסליים, והשני מבקש להאיר את האישי והסובייקטיבי. האחד מבטל כל חוויה שלא מתישרת עם הקו השולט, והשני פותח פתח להאשמות במקרים גבוליים.

האם באמת לא נתן ליישב בין התפישות השונות?

אני טוענת – נתן גם נתן. אם רק נניח לעצמנו לקבל את הרעיון שאינטראקציה שמייצרת תחושות קשות עבור צד אחד לא בהכרח מייצרת אשמה מהצד השני, אם נקבל את הרגש כדבר העומד בפני עצמו, ולאו דווקא מחייב חריצת משפט או פעולה, אם נבין שכללים מנחים הם חיוניים עבור ההתנהלות האנושית כי אנחנו שונים ואנחנו מגושמים ואנחנו דורכים אחד לשני על האצבעות מבלי משים, אם כללים מנחים יהיו כללים מנחים ותו לא, וחריגה קלה מהם לכאן או לכאן לא תהפוך מישהו לפושע או מישהי להיסטרית חסרת תקנה, אם נהיה מסוגלים לכל זאת – או אז נפתח פתח לאותם מעשיים לאמץ את שיח הרגשות בלי חשש שיואשמו, ולרגשניות לחלוק את חויותיהן בלי שיזכו לזלזול וביטול של תחושותיהן.

אם כך, המשפטנים – תנוח דעתם מהחוק היבש, הוא טוב דיו כיום. המעשיים – להם נאמר שמעו אותנו, כי מטרתנו לשתף ולא לבחור לנו פושעים להעלותם על הגרדום. והמדווחות? להן נאמר ספרו לנו את סיפורכן, אנו כמהים לשמוע ודי לנו בזאת, כי הסיפור שלכן הוא-הוא תכלית עצמו.

^[1] טוב, לא מרים. מתוקים במידה בטעם של עוגת הגבינה הנהדרת שמלווה את המפגשים שלנו, ואז קצת מלוחים בטעם של זיתים, ואז שוב מתוקים בטעם של עוגה ואז מלוחים… נו, הבנתם את הרעיון.
^[2] במיוחד כשהן ממש לא מתלבשות טוב על כותבת הבלוג ולכן מביאות לה את החלסטרה.
^[3] וקיימת גם הגישה ה"משפטית" שהיא הקצנה של המעשית, אבל זה לא בלוג משפטי ולכן נניח לה לעת עתה.
^[4] וכאן אני אתייחס לצד המוטרד תמיד במין נקבה ולצד המטריד בתור גבר למען נוחות הכתיבה, ועם הגברים שעברו חוויות דומות הסליחה.

השעות הלא קטנות בכלל

פוסט זה התפתח באופן אורגני יחסית מתגובה לתגובה הזו של מהגג.

שוק ההי-טק כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא סוג של sweat shop לעבדים בעולם המפותח. הנורמה במקומות עבודה רבים היא שהעובד משקיע שעות נוספות באופן קבוע, והרבה פעמים לא זוכה להגיע הביתה לפני 8:00 כל ערב. כתוצאה מכך, על אף שהשכר מתגמל והתנאים נוחים (רכב ליסינג, סנדוויצ'ים חינם וכאלה), השחיקה בסוג העבודה הזה היא משמעותית, והפנטזיה הנפוצה ביותר בקרב אנשי היי טק היא שיום אחד הם יוכלו לעזוב את התחום בנחת, רצוי לאחר ש"עשו את המכה" וחשבון הבנק שלהם מוכן לפרישה מוקדמת (ואמא שלי היתה אומרת שזה "כלוב של זהב").

אני לא יודעת.
אני אוהבת את העבודה שלי. מאד. אני לא רוצה להישחק בה בטרם עת.
אני גם אוהבת את החיים שלי. מאד. אני לא מוכנה לקום יום אחד בבוקר ולגלות שחלקים גדולים מהם חלפו על פני בזמן שהייתי עסוקה בהתמרמרות על השעות הפסיכיות בעבודה השוחקת שלי.

ובכן, כיוון שאני מאמינה בגישה של אסרטיביות-טובת-מזג וביקורתיות-בונה לחיים בכלל ולעבודה שלי בפרט, עם הזמן גיבשתי צורת התנהלות, שבעיני היא די אפקטיבית, כדי להתמודד עם בעיית השעות העודפות בתחום שלי.

Nine Hours Per Day Ought to be Enough for Anybody!
הגישה הזו מושתת על רעיון פשוט – אם אתה צריך לבלות יותר מיום עבודה של 9 שעות במשרד כדי לסיים את המשימות שלך, משהו שבור. במקרה כזה יש שתי אפשרויות: או שאתה ממש גרוע במה שאתה עושה, או שיש בעיה בניהול העבודה. סביר להניח שאתה לא גרוע במה שאתה עושה, כי רובנו (לא נעים להודות), ממוצעים^[1], לכן אני נוטה לחשוב שזו בעיה ניהולית. בעיה כזו יכולה להיות מחסור בכח אדם, ואז זו לא אמורה להיות בעיה שלך, בעיה בניהול המשימות, ואז זו גם לא אמורה להיות הבעיה שלך, או בעיה של נורמות התנהגות במקום העבודה, ואז אין סיבה שתסכים שזו תהיה הבעיה שלך.

אז הסכמנו שברוב המקרים, שעות פסיכיות הן בעיה ניהולית או ארגונית. באופן כללי, אני מעדיפה לא לשלם על הטעויות של המנהלים שלי. תחת זאת אני משתדלת לעזור להם להיות מנהלים טובים יותר, וכשאני חושבת שהם לא עושים את העבודה שלהם אני מעודדת אותם לעשות אותה. מה זה אומר?

הזמן שלך הוא לא הפקר
קודם כל, כעקרון, אני כמעט אף פעם לא נשארת יותר ממה שחתמתי עליו בחוזה. שעות נוספות אמורות להיות שמורות למקרים מיוחדים (תקופות עומס קצרות, משימות נקודתיות). אם כל יום הוא מיוחד זה אומר שהעבודה מתנהלת תמיד במוד של כיבוי שריפות ואני מסרבת לשחק את המשחק הזה.

תיעדוף משימות הוא לא מותרות
כשאני מקבלת משימות אני מעריכה אותן בהתאם ללוז שחתמתי עליו – 9 שעות עבודה. אם אני חושבת שהן לא יסתיימו במסגרת הזמן שהמנהלים שלי בנו עליה, אני מתריעה ואומרת להם לתעדף^[2].
למה זה חשוב?
בסופו של דבר, ניהול סביר מתבסס על יכולת להעריך את זמן הביצוע של משימות שונות, ועל היכולת לתעדף את המשימות במסגרת מערכת השיקולים של החברה על הצד הטוב ביותר, מתוך הכרה במגבלות הזמן של העובד. אם העובד נדרש לעשות שעות נוספות, זה אומר שהערכת הזמנים היתה לקויה, או שסירבו להחליט אילו משימות חשובות יותר ואילו פחות וניסו לדחוס יותר משימות ממה שריאלי, מתוך ההבנה שהשעות הנוספות של העובד הן משאב זמין. אם אתה מעריך את המשימות, הסיכוי שהן יוערכו בצורה לא סבירה קטן (ואם מעריכים אותן בשבילך, זו לא בושה להגיד שההערכה לא הגיונית), ואם אתה מציג לבוס שלך את מצב העניינים שיש גבול לכמות הדברים שאפשר להספיק לעשות בשבוע נתון, הוא חייב להשקיע את הזמן הנוסף הזה בתיעדוף במקום לעגל פינות על חשבונך.

השעות הנוספות שלך הן לא משאב נזיל!
כמוסכמה, אני חושבת שזה רק הוגן שמנהל שרוצה שאני אשאר יותר שעות צריך להגיד לי את זה מראש – מתי וכמה שעות. אני לא מוכנה שהעובדה שאני נותנת יותר תהיה מובנת מאליו כי היא לא. אני מאמינה שאם אתה דורש ממישהו להתריע מראש בכל פעם שהוא רוצה שתעשה עוד X שעות מעבר למה שחתמת עליו בחוזה, אתה בעצם חושף את ההנחה הסמויה שעומדת בבסיס התכנון הלקוי שלו – שהזמן שלך הוא משאב נזיל. זה הופך את השימוש בשעות הנוספות מנורמה מובנת מאליה להחלטה מודעת שיש מקום לדבר עליה ועל הצורך ולהגיטימיות שלה.

יש גבול לכמות הבאגים שאפשר לתקן ביום אחד
מעבר לזה, הנסיון שלי מלמד שלאורך זמן, יום עבודה ארוך יותר הוא לא בהכרח אפקטיבי יותר. בד"כ אתה מוצא את עצמך מפצה על הזמן הפרטי האבוד בישיבות ארוכות במטבחון עם החברים או ריענון כפייתי של הדף הראשי של טמקא.
מהסיבה הזו אני לא מרגישה שהמגבלה של 9 שעות ביום פוגעת ביעילות שלי במיוחד. כיוון שאני מקפידה על הזמן הפרטי שלי, אני מקפידה באופן דומה על הזמן שאני נותנת למעסיק שלי, ובאופן כללי אני נוטה לא לבזבז אותו. ככה יוצא שלמרות שאני נמצאת במשרד בזמנים קצובים, אני מספיקה פחות או יותר את אותה כמות העבודה שמספיקים אנשים סביבי שטוחנים שעות (ומדי פעם אני אפילו מספיקה לפתח פרוייקטי מחמד שקשורים לעבודה, לשמחת הבוס שלי).

מילה וחצי על גישה
לא לחינם בחרתי לפתוח את הפוסט שלי בהצהרות לגבי גישה. יצא לי לראות יותר מידי אנשים שהפחד מאיבוד מקום העבודה שלהם גרם להם לקבל בכניעה כל תכתיב במקום העבודה (גם אם הוא לא תולדה של רשע טהור, אלא פשוט – טעות ניהולית), ולהתנהל "מתחת לרדאר" של ההנהלה כשהם ממורמרים ומפיצים את המרמור הזה בקרב הסובבים אותם. בעיני זו גישה תבוסתנית. כל מה שהיא משיגה זה חוסר שביעות רצון ממקום העבודה, וסטגנציה של הארגון שחסר לו קלט חשוב מצד העובדים שלו.
מהצד השני תמצא עובדים ממורמרים בצורה קולנית וזועמת (שכבר אין להם מה להפסיד). אלה בד"כ יוצרים רושם שלילי, ואת הביקורת שלהם הם מעבירים בצורה שלא מקדמת תיקון.
אני מאמינה באסרטיביות. אני חושבת שזה בסדר שיהיו לך דעות ועקרונות וביקורת וזה בסדר לעמוד עליהם ולהעלות אותם לדיון – כולם יכולים רק להרוויח מזה, כל עוד זה נעשה בגישה בונה (גדרות גבוהות וגו'). בעיני, עובד שלא מהסס לאתגר את ההנהלה ולעמוד על שלו, אבל הוא שמח ופרודקטיבי ותורם הוא עובד טוב פי עשרות מונים מעובד צייתן ומיואש, וזה המודל שאני מנסה להתנהל לפיו.

נקודה אחרונה וחשובה
בארגונים שבהם הנורמה היא הישארות עד מאוחר (בתור סוג של "אחוות לוחמים"), הגישה שלי עשויה ליצור חיכוכים עם שאר חברי הצוות וההנהלה. על זה אני אענה באנקדוטה:
יצא לי לבלות שנתיים במוסד צבאי בו הנורמה היתה עבודה מ 7:00 בבוקר עד 11:00 בלילה (וזה רק כי ירד נוהל ממפקדי היחידה שאסור להשאר לעבוד עד 1:00 או 2:00 ולישון במשרד, מה שהיה מקובל קודם לכן). במהלך תקופה קצרה בה היתה לי פחות עבודה (יחסית) יכולתי להרשות לעצמי לצאת כל יום בסביבות 20:00 – 21:00. אחרי כמה ימים של יציאה בשעות "שערוריתיות" שכאלה המפקד שלי לקח אותי לשיחה וביקש ממני להפסיק לצאת מוקדם כי זה לא נראה טוב כלפי שאר החיילים שצריכים להישאר עד מאוחר.
ברגע הזה משהו בי נשבר. עד אותה נקודה הקרבתי כל מה שהיה לי בשביל העבודה שם – לא ראיתי את החברים שלי, לא ראיתי את המשפחה שלי, הייתי עובדת בסופי שבוע וחגים, ישנתי בממוצע 4 שעות בלילה וחופשים הייתי לוקחת כדי להספיק להשלים משימות על הצד הטוב ביותר. אבל ברגע שבו יכולתי להרשות לעצמי "לשחרר" מעט נדרשתי לא לעשות את זה בשם איזו תרבות ארגונית של סולידריות מחורבנת (הוא אפילו לא רצה לתת לי עוד משימות! פשוט שאני אשאר שם כדי שאני לא אוריד את המוראל!)
אז הבנתי שיש גבול לקורבנות שאני מוכנה להקריב ולכמות החרא שאני מוכנה לאכול. יש לי גבולות, ואפילו המעסיקים שלי נדרשים לכבד אותם.

לקריאה נוספת
באופן עקרוני, אני ממליצה לכל עובד בעולם ההי-טק לקרוא ספרים על ניהול. בדומה למה שקרה לי כשהתחלתי לקרוא על פמיניזם, ספרים מסוימים גרמו לי ללא פחות מהארה – הרגשתי כאילו מישהו לקח את כל הדברים שהפריעו לי עד אותה הנקודה אבל לא ידעתי להגדיר אותם – וקרא להם בשמות. בהקשר זה אני ממליצה במיוחד על Peopleware ועל The Mythical Man Month – שניהם קלאסיקות בלתי מעורערות בתחום (באחרון יש פרקים מסויימים שהם מעט מיושנים, אבל השאר עדיין רלוונטיים). למיטב זכרוני, בין השאר הם נדרשים לסוגיות כאלה.

^[1] וממילא בעיית שעות היא בד"כ בעיה של ארגון שלם ולכן היא לא יכולה להיות סימפטום לחוסר הכשרון של עובד ספציפי.
^[2] ואם אומרים לי שהכל חשוב ושאני אעשה הכל, אני אומרת, בחצי חיוך, שזה אומר שכלום לא חשוב ושכיוון שכך, אני אפתח את מה שכיף לי ומה שיכנס יכנס, ותודה ושלום (זה בד"כ גורם לתיעדוף להופיע באורח פלא).

לא יפה, לא סקסית, וגם לא צריכה להיות

אתמול הרגשתי את המים זורמים על הראש שלי בפעם הראשונה.

אני לא יודעת אם אלו השנים שביגרו אותי, הזוגיות המדהימה והתומכת שאני נמצאת בה או העניין הגובר שלי בפמיניזם, אבל בתקופה האחרונה הצלחתי לקחת מרחק מסויים מהבליל החברתי שאני מרגישה שאני שוחה בו בימים כתיקונם ולבחון בעין ביקורתית את צורת החשיבה שלי ואיך היא מושפעת מהסביבה שלי ומהתגובות של האנשים סביבי.

בואו ניקח את עניין הקרחת, למשל. כבר עשר שנים לפחות אני רוצה לעשות את השינוי הפעוט הזה במראה שלי, וכל פעם עוצרת מבעד עצמי. אם זה אבא שלי, שאומר לי שזה יהיה מזעזע, ושהשיער שלי ממש יפה ואיך יכול להיות שאני רוצה לגזור אותו, החבר לשעבר שעשה פרצופים של גועל או החברים שאומרים שנשים קירחות זה ממש מכוער. אבל נו, איך אומרים – אני דווקא אוהבת את זה. הנשים הנעריות בסרטים תמיד נראו לי הרבה יותר מגניבות מהאידיאל ההוליוודי של האשה השופעת והסקסית. מעולם לא הצלחתי להשתחרר מסצינת התספורת בג'י איי ג'יין, ומהאשה המדהימה שהגיחה מבעד למחלפות הנשיות הבאנאליות שנותרו על רצפת חדר העריכה, או מהמראה הפריך של נטלי פורטמן בוונדטה.

זה מוזר – קרחת. אני לא יודעת איך מתמודדים עם זה – אני כבר לא יודעת איך לגעת בראש שלי^[1].

העניין הוא שמקהלת המקטרגים צודקת, כמובן. רצה המקרה ובאופן צפוי לחלוטין מבחינה סטטיסטית, אני לא משתייכת למועדון העילית של 5 הנשים בעולם שיש להן פנים יפות מספיק בשביל לשאת קרחת בחן^[2]
. למעשה, אם נהיה כנים – אני סוג של מכוערת, ועכשיו עם הקרחת אני נראית כמו גרסה מחוצ'קנת של אבא שלי בזעיר אנפין.

אבל זה העניין בדיוק! זו ההארה הגדולה, זו הבשורה – אני לא חייבת להיות יפה! זה לא כתוב בשום מקום, אין אף נייר ששמי חתום עליו, שמכתיב לי שכל מרצי צריך להיות מוקדש לרדיפה אחרי איזה אידיאל נשי שנקבע על ידי מישהו אחר. אני לא צריכה להתאפר, לא צריכה את נעלי העקב שלי ולא צריכה מחלפות שופעות! אני יכולה לבחור בהם, אם אני רוצה, אבל אני לא מחוייבת, והבחירה להיות קירחת, גם אם היא מכערת אותי לפי כל מדד קונבנציונלי, היא בחירה לגיטימית גם כן.

ויש בהחלטה הזאת משום שחרור – מעין פרישה מרצון מהמשחק. מרוץ העכברים האין-סופי נגמר. זהו, שום כמות של איפור לא תעשה אותי יפה ונשית עכשיו, אין שיער להתעטף בו ושלל מניירות להסתיר בהן את המבוכה. אפילו נעלי העקב מרקיעות השחקים שלי וחצאיות המיני המקרוסקופיות לא יטשטשו את האמת הפשוטה – הילה, את מכוערת!

וזה כיף – כי את הכמויות העצומות של הזמן והאנרגיה הנפשית שהתפנו אני יכולה להשקיע עכשיו בדברים שחשובים לי באמת ושאני בחרתי^[3], ואולי, אבל רק אולי – הסביבה שלי תמצא אותי מספיק מעניינת גם בלי שאני אתחוב את הנשיות שלי בבוטות בפרצופם של אנשים.

והערה קטנה לסיום: זיבולי שכל על פמיניזם והגשמה עצמית זה נורא נחמד, אבל הרבה יותר מרגש שאולי ילדה קטנה חולת סרטן תקבל את השיער הממש ארוך שהיא נורא רוצה בזכותי.

^[1] איך חופפים את זה?!
ובכלל, אתם ידעתם שאי אפשר לנגב את הראש במגבת כשיש קרחת? זה קצת כמו לנסות לנגב סקוץ'.

^[2] נטלי פורטמן, זה בסדר! יש שנות אור של ריק עצום מימדים ובולע-כל מאחורייך!

^[3] אם מישהו רוצה לדבר על מתמטיקה ו\או תכנות, על ריקוד או על ספרות מד"ב – I'm game!