מאז עזבתי את הקבוצה, הפסקתי להתאמן ועברתי להשקיע את מירב המרץ שלי בעבודה ובלימודים. רבבות טעויות קומפילציה הופיעו ונעלמו מחלונית השגיאות של הIDE, דיו רב זרם ומעט ויבש בקוצם של עטי פיילוט שכבר חדלתי מספור, וספרים ממורטי שוליים נערמו בפינת שולחן העבודה שלי, אבל הג'ינג'י נשאר חבר.

בסוכות נאספנו, רעים ותיקים לאימון, בסוכה של הג'ינ'י. השיחה נסבה סביב עניינים של יום-יום והצורך בפרנסה, והוא קונן על הזמן שנדמה כאילו אף פעם אין מספיק ממנו, ועל איך אם רק תוותר על עיסוק מהעיסוקים הרבים שממלאים את יומך, מיד יקפצו שלושה אחרים לתפוס את מקומו. הוא סיכם בנימה של מי שגילה זה עתה אמת גדולה של הקיום: "לאחרונה הבנתי שככל שאני עושה יותר, כך נדמה שהזמן שעומד לרשותי מתארך ואני מספיק לעשות יותר".

הבטתי בו בתמיהה. "את זה הבנת? את השיעור הזה למדתי אני, לפני שנים, ממך".

חשד: חיילים אנסו חיילת באוהל

על פי כתב האישום שהוגש נגד שני חיילי שריון, השניים אנסו את החיילת בשעה שישנה. חייל אחר שנכח באוהל סירב להשתתף באונס אך לא עצר אותם. כשהתעוררה אמרו לה: "דמיינת את הכל". פרקליטו של אחד החשודים: "הוא מכחיש"

הצצה מהירה בטוקבקים^[1] הבהירה לי שכצפוי, הנושא החם שעל הפרק, הדרת הנשים, עולה ומסעיר את הרוחות. לא נכנס כרגע לשאלה האם זה תקין שאשה תישן עם גברים באותו האוהל^[2] מה שמעניין כאן זו הדרישה להדיר אותנו מצה"ל, לבטחוננו.

מאז ומעולם אחד הנימוקים הראשיים להדרת נשים מהמרחב הציבורי היה שהוא פשוט לא בטוח עבורינו, והאיום המרומז הוא תמיד שהאשה "הסוררת" תסבול מסנקציות מיניות אם תסטה מהקווים. הפרדה בתחבורה הציבורית? לא בטוח בחוץ בלילה לבד? אנחנו רק מגנים עליכן ממטרידי רחוב. אל תגייסו אותנו לצבא, כי לכו תדעו מה חייל חרמן עשוי לעשות. ואולי גם לא נצא לעבוד מפחד מפני בוסים בעלי שררה, לא נלמד כי אי אפשר לדעת מה עובר במח של המרצים שטופי הזימה, לא נצא לבלות כי סם אונס, ונלבש בורקה כדי שחלילה לא נעורר את היצר של גבר תועה?

היפה בכל העניין הוא שהעצות למיגור התופעה הן תמיד שאולי כדאי שהנשים הללו ידעו לשמור על עצמן. אולי כדאי שלא יתעקשו להדחף לכל חור בספירה הציבורית. אולי שישבו בשקט בבית, איפה שבטוח. שיפסיקו לקחת על עצמן סיכונים מיותרים. שלא יתבלטו. שלא יהיו מיניות, הזונות הקטנות. חלילה שלא נאלץ להפנות אצבע מאשימה לאנסים, בני טובים שכמותם, בחורי חמד. הם רק השתעשעו, הילדים החמודים. מה, נהרוס להם את העתיד? תראו! הם חילים! בשריון! מלח הארץ.

שקר וכזב. להזכירכם, גם במדינות שבהן פרקטיקות כאלה נהוגות, נשים עדיין נאנסות. שהרבה ממקרי האונס מבוצעים על ידי בני משפחה, חברים ומכרים – אנשים שהאשה באופן כללי מכירה וסומכת עליהם. שאונס הוא לא התפרצות יצרים בלתי נתנת לשליטה, אלא אקט מחושב שמבצע מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה^[3] (עוד על הנושא כאן וכאן).

וכן – צריך להגיד את זה, יש בחירות שהן מסוכנות יותר מאחרות. ללכת בלילה לבד זה מסוכן יותר מלא ללכת. לשתות זה מסוכן יותר מלא לשתות. לישון עם גברים באוהל זה מסוכן מלא לישון איתם. על זה יש לי שני דברים להעיר.

דבר ראשון, שמשום מה אנחנו לא דורשים מגברים לצמצם את מרחב הפעילות שלהם כדי להמנע מפגיעה. אותם אנשים שתומכים בהתלהבות בדעה^[4] שאונס הוא אובדן שליטה שנגרם במצב שכרות, משום מה אף פעם לא מטיפים באותה מידה של התלהבות שגברים יפסיקו לשתות כדי להמנע מפגיעה באחרים ^[5], אבל זה נכון עד שמגיעים לפגיעות אחרות שאנשים שיכורים יכולים לגרום, למשל – תאונות דרכים. אז – אוהו, כמה שהשיכור אשם, ואיזה חלאה הוא – איך הוא שתה ואז יצא לנהוג.

דבר שני, הרבה מהבחירות שלנו בחיים כרוכות בסיכון מסויים. לאכול בשר אדום זה מסוכן. לצאת לטייל בטבע זה מסוכן. ללכת על רצפה רטובה זה מסוכן. לעבור את הכביש זה מסוכן. אבל בכל מקרה אחר אנחנו מבינים שלאנשים יש את הזכות לבחור את הסיכונים בחיים שלהם, ואם הם נפגעים כתוצאה מהמעשים של מישהו אחר, זו לא אשמתם. אז אם בחורה חוצה את הכביש ושני שיכורים בג'יפ דורסים אותה? הנבלות! מה הם עשו לבחורה המסכנה! אם היא היתה שותה כוס יין ובמקום לדרוס אותה הם היו אונסים אותה? טפשה, שלא תתפלא.
מי אמר מוסר כפול ולא קיבל?

אז מה עשינו בכל הסיפור הזה?

הפננו אצבע מאשימה כלפי הבחורה, שגם ככה מרגישה חרא עכשיו, תאמינו לי, והסטנו את הדיון מהבעיה האמיתית – שיש אנשים שבוחרים לאנוס ושאנחנו כחברה צריכים לזהות אותם, לקרוא להם בשמם המפורש – "אנסים", ולהוקיע אותם מקרבנו, כדי שהמרחב הציבורי יהיה בטוח יותר עבור כולנו.

הערה: אני לא יודעת אם החיילים אשמים. מעניין אותי הדיון הציבורי סביב מקרי אונס. כל תגובה שתרמוז שאני "מאשימה את החיילים" וחורצת משפט בטרם עת, תזכה להתעלמות, מחיקה, או השתלחות בלתי מרוסנת שבסופה אני אשלח את המגיב\ה ללמוד לקרוא, בהתאם למצב הרוח שיהיה לי ברגע שאקרא אותה.

—

^[1] הילה, את לא לומדת!
^[2] כי התעקשתם – לא תקין, אבל לא אמור להביא לאונס
^[3] כפי שמעידים ביטויי החיפוש שמביאים אנשים לבלוג שלי. האהובים עלי? איפה אפשר לקנות סם אונס ואיך לזיין בחורה ישנה בלי שתתעורר.
^[4] הלא מבוססת
^[5] Boys will be boys, כן?

(דרך: NSWATM)

אז אתם הולכים להורים שלכם ואומרים להם שהברז באמבטיה מקולקל, והם עונים שאין כסף לתקן אותו כרגע, אז תחברו את הצינור מהגינה. ואתם אומרים להם שהחלון שבור, אז הם אומרים לכם שאין כסף לתקן, ושימו מסקינג-טייפ. ואתם אומרים להם שהגג דולף, והם אומרים לכם שאין כסף לבעל מקצוע, אז שימו דלי.

אבל זה הבית שלכם וזה חשוב לכם, אז אתם חוסכים כסף וקונים ברז ומתקנים את האמבטיה לבד, וקצת רעפים ועולים לגג לסדר אותו, למרות שזה אולי מסוכן.

ואז, שבוע אחרי הפעם האחרונה שאמרו לכם שאי אפשר כי אין כסף, אתם חוזרים יום אחד הביתה ומגלים שאחיכם הראה להורים ברושור יפה, אז הם מודיעים לכולם שקונים וילה בסביון.

ככה כעסתי אתמול בעבודה.

(אבל מאז דיברנו וכולנו עדיין אחוקים. לפרנסה שלום)

פגישה תקופתית בסטודיו, כל אחת מדברת על הסיבות שהביאו אותה לשם. אחת רצתה לעשות כושר ולרזות. אחת רצתה "להראות" למישהו שדיבר אליה לא יפה. אני רציתי לעשות תרגילים פסיכים באוויר, כי זה נראה לי בלתי אפשרי. ואז תורו של אחד הגברים שלנו מגיע. אחרי הסבר פתלתל משהו, הוא מוסיף:

"ואולי זה לא נשמע כל כך טוב, אבל באיזשהו מובן גם רציתי להתחבר למיניות שלי"

אתם ראיתם מה הוא עשה שם?
הוא התנצל.

אני תמיד אומרת שהסיבה שאני פמיניסטית היא לא שבחרתי לי אידיאולוגיה וקיבלתי עלי לדבוק בה בכל מחיר, אלא שמצאתי אותה במקרה בתקופה שבה הייתי הכי זקוקה לה, ונאחזתי בה כמו טובעת שנאחזת בבול עץ שנסחף למים. כשקראתי כתיבה פמיניסטית לראשונה, הרגשתי כאילו מישהי לקחה את כל הכאבים, כל הכעסים שצברתי, כל הדברים שתמיד הטרידו אותי ולא ידעתי לנסח במילים – ונתנה להם שמות.
הפמיניזם לימד אותי שאני לא לבד.

בין ערימות הבלוגים הפמיניסטים ממגוון סוגים שאני עוקבת אחריהם, נמצא אחד – No, Seriously, What About Teh Menz?, שעושה משהו מעניין – החברים משתמשים בכלים ובתובנות שהגענו אליהם דרך הפמיניזם כדי לנתח ולבקר את התפישות החברתיות שלנו, וההשפעה שיש להן על גברים.

הבלוג הזה מרתק אותי בגלל שכשאני קוראת את הטקסטים בו, התחושה הראשונית שהוא מעלה בי רוב הזמן היא "באמת? ככה אתם מרגישים? לא היה לי מושג"^[1]. לשמחתי, הזדמן לי להרגיש את ההרגשה הזו לא מעט פעמים בחיים שלי – ההכרה הפתאומית בכך שהנסיון שלי הוא מאד אישי ומאד מצומצם, ושכתוצאה מכך היכולת שלי להבין באופן מלא את החוויה של האנשים שסביבי מוגבלת להפליא. אני לא מבינה דתיים. אני לא מבינה את המבוגרים ממני (וממרחק הזמן, לא נעים להודות, גם ילדים קטנים אני לא מבינה). אני לא מבינה אתיופים, ולא מבינה רוסים. אני לא מבינה אמריקאים ולא צרפתים. אני לא מבינה אנשים משכבות סוציו-אקונומיות אחרות. לא מבינה חולים או נכים. לא מבינה הרבה מהנשים.

אני גם לא מבינה גברים.

זה לא שאני לא רוצה. אני מאד רוצה להבין. אני רוצה לדעת איך זה לגדול בתור ילד. אני סקרנית לדעת איך הרגשתם כשגיליתם שאתם מצמיחים זקן.  אני רוצה לדעת מה המשמעות של הבולבול שלכם עבורכם, ואם אתם מנהלים איתו את אותן מערכות היחסים המורכבות והאמביוולנטיות שאני מנהלת עם השדיים שלי והפנים שלי והישבן. אני רוצה להבין את הלחץ להיות מאצ'ו ואת הצורך להיות הכי מוצלח. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש כשאתה נתפס כאחראי הבלעדי להתחלת מערכות יחסים. מעניין אותי לשמוע על החברים שלכם, ומה המשמעות של ה"אחווה הגברית" עבורכם (אם יש דבר כזה בכלל).

אבל בדרך כלל גברים לא מספרים לי.
אז אני יכולה רק לנחש.

ואז הגיע הבלוג הזה ודיבר, ואחד הדברים שהוא דיבר עליהם זה "המיתוס שגברים הם לא סקסיים". שגברים לא יכולים להיות מושא לתשוקה. שזה ראוי לגיחוך כשהם מנסים להיות מושא לתשוקה, ואיך כשהם מצליחים, הם זוכים ללעג ולקריאות הגנאי שלנו ("אומואים!", שמעתי מישהו בקהל אומר?).

ואני חשבתי – באמת?

אבל פתאום ראיתי את זה מהצד – איך הטקסטים הללו מקבלים משמעות בחיים האמיתיים. איך גבר שיושב מולי חש צורך להתנצל על כך שהוא אדם מיני ושהוא רוצה לבטא את הפן הזה באישיות שלו. ראיתי אדם אחר – טובע, מישהו שהיה זקוק נואשות לקצהו השני של בול העץ שלי.

אמרו רבים וטובים לפני שפמיניזם ומסקוליזם הן תפיסות משלימות. רוב הפעמים, הבעיות של הנשים בחברה שלנו הן הראי של בעיה גברית (שאולי פחות מדברים עליה), ולהפך.  גברים חייבים לרצות סקס כל הזמן? לנשים אין תשוקה מינית משל עצמן. גבר לא יכול להיות עקר בית ולטפל בילדים? זה כל מה שמצופה מאשה לעשות. תקרת הזכוכית? גברים מוכרחים להיות "סיפורי הצלחה" בכל מחיר. כל הגברים אנסים? נשים לא יכולות לאנוס. גברים לא טובים עם רגשות? נשים הן לא יצורים לוגיים. נשים נתפשות באופן בלעדי כמושא לתשוקה? אז…

גברים לא יכולים להיות מושא לתשוקה?

שקר וכזב! מאז ומעולם ידעתי שגברים הם סקסיים, ויעידו על כך החברות שלי שנאלצו לשמוע את הדיבורים שלי עליהם. ולא, לא רק יו ג'קמנים למיניהם, גברים אמיתיים לגמרי – בשר ודם, שיערות וכרס בירה,  והכל – אתם סקסיים. החצי השעיר? נורא סקסי. הגברים שלנו באקדמיה? סקסיים! וגם המורים. ג'ינג'י מזוקן ואיש גדול? גם אתם סקסיים! (מובטח שהאיש הגדול מת ממבוכה בצד השני של המסך, אבל יש מחירים מסויימים שצריך לשלם כדי להיות ידיד שלי). גברים "אלטרנטיביים" - גם אתם סקסיים!

והנה אני מוצאת את עצמי בצידו השני של המתרס, כמו הגבר הפמיניסט – מנסה להשיג אחורה עשורים של שטיפת מוח חברתית.

בין השורות של הפוסט האסוציאטיבי הזה – מה אני מנסה להגיד, בעצם? אולי  שוב הרעיון השחוק שזו לא מלחמת מינים, בעצם, וששוויון הוא עסק דו-כיווני שעובד בשביל כולנו. אולי שכדאי שכולנו, ובמיוחד אנחנו הפמיניסטיות,  נבין שסוגיות של נשים הן גם סוגיות של גברים ולהפך. אולי אני סתם זורקת קרש לקוראים הגברים שמנסים להשאיר את הראש מעל המים.

ולנשים בינכן? באמאש'כן, לכו תספרו לגברים בחיים שלכן שהם מושכים. כולנו צריכים לשמוע את זה מדי פעם, ואתן יודעות מה? גם להגיד לאחרים.

ואז תורו של אחד הגברים שלנו מגיע. אחרי הסבר פתלתל משהו, הוא מוסיף:

"ואולי זה לא נשמע כל כך טוב, אבל באיזשהו מובן גם רציתי להתחבר למיניות שלי"
"זה נשמע מצויין!", אנחנו עונות לו במקהלה.

—

^[1] למען האמת, הדבר שהכי מעציב אותי באנשים שנאטמים אוטומטית לכל רעיון פמיניסטי זו לא המחשבה שהם לא מסכימים איתי, אלא העובדה שהטקסטים הפמיניסטים לא מייצרים אמפתיה דומה אצלם.

ככה זה פמיניסטיות. שימו אותנו בחדר אחד, והדבר היחיד שנצליח להסכים עליו זה שקיצי קיצי לחתול.
בהצלחה לעורכות הכצעקתה הנותרות בהמשך הדרך!

וגם – מאיפה הקרצתי את שם הפוסט?

אתם מכירים את חוקי המשחק. צריך לחלץ את לולאת החוט מן המסגרת. למי שהתייאש, הדוד הנחמד שהכין את הצעצוע החביא צ'יט – אם חובטים אותו מספיק חזק בקיר, הלולאות נשברות והחוט יוצא בלי מאמץ בכלל. מוי קל!

אין כאן לולאה

אבל זה צעצוע מחשבה, אז נתון לנו שהבעיה פתירה גם בלי צ'יטים. ולמה היא פתירה? זה פשוט – אינטואיטיבית, אפשר להגיד שהחוט והמסגרת לא מהווים שתי לולאות סגורות ששלובות זו בזו. כיוון שברור לנו שהחוט הוא לולאה סגורה, הרי שמסגרת העץ היא צורה "פתוחה" שמאפשרת לחלץ ממנה את החוט^[1]. מה הכוונה? אם נדמיין שהמסגרת לא היתה עשוייה מעץ, אלא מחומר רך כמו חוט או בד, היינו יכולים לנתק את הלולאות זו מזו ולקבל את המבנה הבאה:

טוב, בערך.

עם כזו חידה אני חושבת שאני יכולה להסתדר.

אז למה יש כאן אתגר?

אם נעשה זום אין על הלולאה הראשונה, נראה שכדי לפתור את הבעיה הסופית, צריך להעביר את חלק החוט שמסומן בחץ אדום לנקודה המסומנת בחץ כחול:

אם היתה לנו רק לולאה בודדת, היינו יכולים פשוט להעביר את החוט מעליה, אבל כאן הלולאה הבאה בתור תקועה באמצע ומסכלת את הפתרון הגאוני. נשחק שוב ב"נדמה לי", ונדמיין שהצעצוע היה בנוי רק מלולאה אחת ומצופצ'יק שתקוע בתוכה. איך היינו פותרים אז את הבעיה?

היינו מעבירים את חלק החוט המסומן בחץ אדום קטן לאורך הקו המקווקו ומחלצים את החוט. עכשיו יש לנו ביד אלגוריתם^[2] קטן שיודע להעביר חוט מצד אחד של לולאה שתקוע לה צ'ופצ'יק באמצע, לצד השני שלה:

• העבר חוט מצד אחד לצד שני של הלולאה (A -> E)
  • העבר חוט מצד אחד לצד השני של הצ'ופצ'יק מתחת ללולאה (B -> C)
  • העבר חוט מצד אחד לצד השני של הצ'ופצ'יק מעל הלולאה (D -> E)

נשים לב שעל ידי היפוך של סדר הפעולות, נקבל אלגוריתם שמעביר את החוט מהצד ההפוך של הלולאה חזרה למקומו המקורי. האלגוריתם הזה על שתי הצורות שלו הוא כבר כל מה שאנחנו צריכים כדי לפתור את הבעיה כולה, ואת זה נעשה באמצעות כלי שנקרא רקורסיה.

בעיה בתוך בעיה בתוך בעיה בתוך…

ההגדרה הוויקיפדית לרקורסיה היא:

רֵקוּרְסִיָּה (בעברית: נסיגה) היא תופעה שכל מופע שלה מכיל מופע נוסף שלה, כך שהיא מתרחשת ומשתקפת בשלמותה בתוך עצמה שוב ושוב.

כולנו מכירים תופעות רקורסיביות. בבושקות, למשל, הן צעצועים רקורסיביים – בובה נפתחת, ובתוכה בובה נפתחת ובתוכה עוד ועוד בובות נפתחות למכביר, ספונות זו בתוך זו. אם נשים שתי מראות אחת מול השניה, הן ישקפו זו את זו בצורה רקורסיבית. חשוב לשים לב שיש הבדל מהותי בין שתי הרקורסיות הללו – בעוד שבתור ילדה, על אף נסיונותי הכנים, לא הצלחתי למצוא אף בבושקה עם מספר אין סופי של בובות פיציות בתוכה, כמות ההשתקפויות ההולכות וקטנות במראה היא אין סופית. הווה אומר, לבבושקות יש סף עצירה – אותה בובה שמגולפת כגוש עץ שלם אשר לא נתן לפתוח אותה, ולמראות המשתקפות אין.

גם אלגוריתמים יכולים להיות רקורסיביים. אלגוריתם רקורסיבי, הוא אלגוריתם שעושה שימוש במופע של עצמו. אלגוריתם אריה במדבר הוא דוגמת בית-ספר קלאסית (אם כי דבילית במקצת), והוא הולך ככה:

בגלל שאריה הוא  סוג של חתול, היינו רוצים לעשות לו קיצי קיצי. אבל בשביל זה, צריך למצוא אותו קודם. איך מוצאים אריה במדבר? פשוט! מחלקים את המדבר לשניים ובודקים אם האריה נמצא בחצי הראשון או השני, ואז מחפשים את האחריה בחצי המדבר שהוא נמצא בו.

ואיך מוצאים אריה בחצי מדבר? פשוט! מחלקים את חצי המדבר לשני רבעים, ובודקים אם האריה נמצא ברבע הראשון או השני, ואז… הבנתם את הרעיון. אחרי סדרה מספיק ארוכה של חלוקות, נכלא את האריה בחתיכת מדבר קטנה קטנה, ונוכל לעשות לו קיצי קיצי ולברוח.

האלגוריתם הזה בנוי על ההבחנה שמשימת חיפוש האריה בחצי מדבר זהה מבחינת המהות שלה למשימת חיפוש האריה במדבר שלם, רק שההיקף שלה מצומצם יותר. פעולת הצמצום נקראת צעד רקורסיה. אחרי מספיק צעדי רקורסיה, המשימה קטנה כל כך שאנחנו יכולים לסיים אותה בבת אחת. הבדיקה האם המשימה "קטנה מספיק" נקראת תנאי עצירה, ולאלגוריתמים רקורסיביים תמיד יהיה אחד – אחרת הם לעולם לא יסתיימו. במקרה של אריה במדבר, תנאי העצירה הוא "האם חלקת המדבר קטנה מספיק בשביל שנוכל לעשות לאריה קיצי קיצי".

אז איך הרעיון של רקורסיה עוזר לנו?

אם נחזור לבעיה שעל הפרק נשים לב שהיא בנויה בצורה רקורסיבית גם כן – בתוך הלולאה הראשונה תקועה לולאה נוספת, שבתוכה תקועה לולאה נוספת שבתוכה… עד לסף העצירה – בלולאה האחרונה תקוע צ'ופצ'יק ולא לולאה. אנחנו גם יודעים איך לפתור את החידה כשהיא "קטנה מספיק", כלומר – בנויה רק מלולאה וצ'ופצ'יק^[3].

עכשיו נעיף מבט קרוב יותר בצעצוע (קליק לתמונה בגודל סביר).

אנחנו כבר יודעים שכדי לחלץ את החוט, אנחנו צריכים להעביר אותו מ A.2 לA.1, וכבר הבנו שבשביל זה צריך קודם כל להעביר אותו מ B.1 ל B.2. אבל בעצם, אם נדמיין שהלולאה הראשונה הוסרה באורח פלא ממקומה (נגיד, באמצעות הקסם "הכאה בפטיש" דרגה 8), נראה שהבעיה של העברת החוט מ B.1 ל B.2 זהה במהות שלה להעברת החוט מ A.2 ל A.1, רק שהפעם הצעצוע בנוי משלוש לולאות ולא ארבע, ואנחנו צריכים להעביר את החוט בכיוון ההפוך לזה המקורי.

כמו שאתם מנחשים, אם נמשיך בתהליך נקבל בעיות פשוטות יותר ויותר, עד שנגיע לבעיה של לולאה וצ'ופצ'יק – שאותה אנחנו יודעים לפתור.

אם אתם רוצים לתרגל קצת "ריצה יבשה" (או שאתם סתם מזוכיסטים), אתם יכולים לנסות להריץ את האלגוריתם שלנו על דף ניר, כפי שעשינו עבור לולאה וצ'ופצ'יק. בכל שלב כתבו מאיזו נקודה לאיזו נקודה אתם מעוניינים להעביר את החוט. בשלב הבא, כתבו את צמד הנקודות הבא שצריך לעבור דרכן בהיסט של רמה אחת פנימה וחוזר חלילה – עד שתגיעו לשתי נקודות שהמעבר בינהן הוא טריוויאלי (E.1 ו E.2). כשהשלמתם מעבר בין שתי נקודות, בדקו מה צמד הנקודות הבא שצריך להעביר דרכו את החוט כדי להשלים את הרמה הקודמת.

הערה – יש עוד דרך לחשוב על זה, שיכולה להיות יותר אינטואיטיבית: אפשר להפוך את החוט כך שיקיף את המקל שמחזיק את לולאה B, ובכל שלב לנסות להעביר אותו מקל אחד שמאלה. כעקרון, שיטת הפתרון זהה (מהיכן להיכן רוצים לעבור, מה מפריע בדרך וחוזר חלילה באמצעות רקורסיה), אבל יכול להיות שהרציונל מאחורי התהליך יהיה ברור יותר לחלקכם כך.

וזה מה שיפה ברקורסיות – הן כלי שמאפשר לנו לקחת בעיות מורכבות מכדי שנוכל להקיף אותן במחשבה, ובאמצעות פירוק שיטתי שלהן לתתי בעיות דומות, להציג אלגוריתם פשוט ואלגנטי לפתרונן.

-=-

^[1] וכאן שאלה מעניינת – איך מפרמלים את הרעיון האינטואיטיבי ששתי צורות מורכבות הן לולאות שלובות ובונים אלגוריתם לגילוי צורות כאלה?
^[2] סדרת צעדים
^[3] הערה קטנה לקפדנים – למעשה, לולאה שתקוע בתוכה צ'ופצ'יק מייצגת שני שלבים ברקורסיה והבעיה הפשוטה ביותר היא צ'ופצ'יק בודד, אבל עזבו אתכם – אם לא שמתם לב, זה לא פוסט פורמלי במיוחד.

אה כן, ולמי שחיפש\ה "סם האונס להזמנה" בגוגל בשבוע האחרון – אני מאחלת לכם שמחלה נוראה תיגרום לכם להרקב לאט ובכאבים איומים, ושתמותו לבדכם במרתף טחוב בתוך בריכה דביקה וצוחנת של מה שהיה פעם האיברים הפנימיים שלכם.

אני עוברת לבלוגינג בנושא דובוני אכפת לי.
'סעאמק.