ישיבות מסודרים

יוסי גורביץ' כותב על הדיון סביב פירוק ישיבות ההסדר. בין לבין הוא מקשר לטור של יעל משאלי באתר ynet. למי שמתעצל לקרוא, הבחורה כותבת:

אל תאיימו עלינו. רוצים לסגור את ישיבות ההסדר? לכו על זה. ואז, מה אתם חושבים שיקרה? שפתאום בנינו המצויינים יתגייסו לגדודי גבעתי במחלקות רגילות? לא יהיה. אין לנו עניין. אנחנו ציוניים, לאומיים, דמוקרטיים כמו כל אחד אחר (ולדעתי הרבה יותר), אבל אנחנו לא מתלהבים משירות צבאי משותף עם חילונים. הנה, כתבתי את זה.

ומסכמת ב:

אל תפחידו אותנו בפירוק ישיבות ההסדר ופיזור החיילים ביחידות רגילות. לא נתגייס. ואז מה תעשו?

הצבא לא היה מחזיק את ישיבות ההסדר כמו שהן אם זה לא היה כדאי לו. כל הצ'ופרים שמקבלים חיילי ההסדר הם ביטוי לשיטת "המקל והגזר" הצה"לית. נמאס לו עכשיו מהגזר? אפשר לנסות את המקל, רק תיזהרו מלפרק את הקש האחרון שמחזיק את צה"ל של היום… שלא תישארו עם כל הגזר ביד.

אל תפחידו אותנו בפירוק ישיבות ההסדר ופיזור החיילים ביחידות רגילות. לא נתגייס. ואז מה תעשו?הצבא לא היה מחזיק את ישיבות ההסדר כמו שהן אם זה לא היה כדאי לו. כל הצ'ופרים שמקבלים חיילי ההסדר הם ביטוי לשיטת "המקל והגזר" הצה"לית. נמאס לו עכשיו מהגזר? אפשר לנסות את המקל, רק תיזהרו מלפרק את הקש האחרון שמחזיק את צה"ל של היום… שלא תישארו עם כל הגזר ביד.

ואני אומרת שאין גבול לחוצפה של הציבור הדתי בארץ שלנו. גברת משאלי, גם אני לא מתלהבת משירות בצבא מסיבותי שלי, ויש הרבה כאלה. לא מההקרבה שזה דורש, לא מהתנאים, לא מהתהליך, ולא, גם לא מהשירות עם דתיים ומההגבלות שזה מטיל עלי, ואף על פי כן עשיתי שירות צבאי מלא++ באורך 6 שנים. אז אל תנופפי מולי בדרישה שלך להקל מהציבור שאת שייכת אליו את חובותיו האזרחיות באמתלות דתיות, כשהנטל כולו ייפול על כתפינו החילונים המצורעים שאתם לא מוכנים לשרת איתם, ואז תתהדרי בציונות, הלאומיות או הדמוקרטיות שלך. אי אפשר להחזיק את המקל בשתי הקצוות.

בחלם

בנסיון להגיב לטענות בדבר חוסר היכולת לתקשר עם הציבור ולסהרוריותו של השמאל הישראלי, העלו בצלם בלוג חדש לרשת, שאמור לשמש כבימה לדיון חופשי של חברי הארגון עם המנגחים, התוהים והתועים. בנתיים אין שם יותר מידי, אבל אני מתכננת לעקוב כי אם זה יתרומם בטח יהיה מעניין.

בתור תופין לעידוד התאבון, וכאות מבשר לבאות, אחד הפרסומים הראשונים שהחברים העלו הוא הקמפיין החדש של הארגון לכבוד 20 שנה להיוולדו: "שירת הטוקבקים" (לכו תראו).
בקמפיין, הלא פחות ממבריק, מנשה נוי מקריא ממיטב הטוקבקים שזכה להם הארגון. הקונטרסט בין התוכן המזעזע לפאתוס בו הדברים מוקראים פשוט נפלא.

כמובן שבמטרה המוצהרת של הבלוג – קיום קשר ודיון בלתי אמצעי כדי לרכך קצת את הרתיעה מהארגון – הקמפיין מפספס לחלוטין, אבל בכל זאת הוא מצחיק להפליא ובפוליטיקה כמו בחיים צחוק תמיד עדיף על בכי.

כאמירת שוליים: אחד הדברים המעניינים שראיתי בתגובות לפרסום הזה הוא הפנייה למאמר באתר קדמה שמדבר על ההתנשאות האשכנזית כלפי מזרחים, כפי שהיא משתקפת בקמפיין הזה. המאמר והדיון שהיה בעקבותיו העלו אצלי כמה שאלות שאולי אני אפתח מתישהו:

יש לנו דרך מעניינת "להקרין" את הדעות והאג'נדות שלנו על נושאים שלא בהכרח מתאימים להן ובצורה כזו לכופף את הדיון לכיוונים שנראים לנו. אני, למשל, לא ראיתי התנשאות אשכנזית בקמפיין הזה. התנשאות – כן, אבל אשכנזית, דווקא? אני רואה את זה הרבה בבלוגים. כשבלוגר פוליטי ובלוגר כלכלי נפגשים, כל אחד ימשוך את הדיון לנושא שלו.  לפעמים זו יכולה להיות בעיה מעיקה שמחריבה כליל כל אפשרות לשיחה נורמלית, ולפעמים התפנית המפתיחה לנושא צדדי מכניסה רוחות חדשות וקצת פלפל שלא היו קיימים בנושא המקורי.

אני בכלל לא מודעת לסוגייה העדתית (או לעדה ממנה מגיע האדם שעומד מולי, בד"כ), האם זה בגלל שהיא לא קיימת, או בגלל שהיא לא רלוונטית אלי? ואיך זה מתייחס לכל שאלה שרלוונטית לציבור אחד באוכלוסיה ועשויה להיות שקופה לשאר הציבור שלא חווה אותה על בשרו (פמיניזם, נגיד)?

אני לא מאמינה.

אני אפילו לא יודעת מה להגיד מרוב שזה מכעיס אותי.

ובכל זאת

היום שלחו לי את הנאום הבא שחוסם שמאל* העלו לאתר שלהם.

ואני אומרת – גם אם כל מילה בנאום הזה נכונה, הטענה שבעיני אנחנו (השמאל הסהרורי) מנסה להעלות היא שזה לא מבטיח שאנחנו בסדר. ויש לנו בעיה של חוסר יכולת לעושת בדק בית ולהסתכל על המעשים שלנו באופן ביקורתי. גם אם כל העולם נגדנו, גם אם רודפים אותנו ואם מנסים לפסול את הלגיטימציה שלנו, זה לא נותן לנו לגיטימציה לעשות כל דבר. אדרבא, אנחנו צריכים להיות זהירים על אחת כמה וכמה כדי שלא לספק לאומות העולם המרושעות חומר לטענות נגדנו.

אבל במקום זה אנחנו עוצמים את העיניים ומשתיקים קולות ביקורתיים מבפנים.
נו באמת.

* הקבוצה ששמה לעצמה למטרה "לנגח את השמאל הסהרורי ואת התקשורת הנלוזה", לא פחות ולא יותר.

נישואים אזרחיים

דיסקליימר: אני לא מתכננת להתחתן. אבא, תרגע עם הנכדים.

רועי צנזה, בעל הבלוג (המצויין, לכו, לכו לקרוא!) "מדע אחר" התחתן.

בפוסט שהעלה הוא מתאר את היום המאושר בחייו, ואת העצב שנמהל בו על כך שמדינתו הכזיבה אותו. כן, ניחשתם נכון. רועי הוא עוד אחד מברי הדעת שהחליטו לוותר על התענוג המפוקפק של נישואים ברבנות. רועי מתמקד בעיקר בכך שכיום כל תחום הנישואים נתון בידיה המגויידות וארוכות הטפרים* של הרבנות האורתודוכסית, ומצר על כך שאין באמת אופציה לנישואים ע"פ זרמים אלטרנטיביים ביהדות, וזאת בניגוד לטובתנו ובניגוד לרוחה של הדת.

ואני אומרת – למה נישואים יהודיים?

יש לי ידיד שהתווכח פעם בדיון הזה שנישואים הם בכלל מוסד דתי, וככזה אין שום סיבה שתהיה אופציה להתחתן מחוץ לדת. ובכן, אתם שואלים, מה יעשו זוגות חד-מיניים, מעורבים (יהודים ושאינם יהודים) ושאר פסולי חיתון ע"פ הגדרתה של היהדות? אהא! עונה מר ידיד תשובה ניצחת, יתכבדו אותם זוגות ויבואו בברית הסכם הממון, ואת הנישואים יותירו ליהודים הכשרים שהדת היא בנפשם.

אבל אני עם רועי. במציאות שלנו, נישואים הם לחלוטין מעמד אזרחי, הצהרה בין שני אנשים וכלפי העולם על הכוונות שלהם להיות יחד, וגם סטטוס חוקי שמקנה אי אילו הטבות. וכאזרחית שווה במדינה שלי, משלמת מיסים ואחרי שירות צבאי מלא++, אני מצפה שתהיה לי זכות להתחתן לפי אמונתי כמו כל אזרח אחר**, וללא טקסים משפילים שעבר זמנם*** שיותירו אותי חסרת זכויות אל מול בעלי לעתיד. אבל לא – ביציר הכלאיים שבו אני חיה, מדינה יהודית ודמוקרטית, נכפה עלי למצוא פתרונות בארצות אחרות משל לא היתה זו המדינה שלי. וכדי להוסיף חטא על פשע – הדרך לגירושין בארץ עוברת דרך המוסד המשוקץ.

שוב בעיית הפרדת הדת מהמדינה מראה את פניה הכעורות ומכתימה בהלכותיה השחורות משחור כל חלקה טובה בארץ הזאת. סובלנות דתית? המנעות מכפיה והתחשבות ברגשות? התמרורים האלה מוצבים בואכה בני ברק. הרי איך אפשר לצפות ממדינה שכופה על המבקשים להתאזרח לחתוך את הבולבול*** שתהיה הגיונית בנושא פעוט כמו נישואים?

* התוספת שלי.
** באותה מידה שאני מצפה שלאזרחים חד מיניים תיהיה הזכות לצעוד ולהניף את דגלם בבירתה של מדינתם הדמוקרטית, אגב.
*** אם כי הייתי רוצה לראות את מדריכת הכלות שתסביר לי על הלכות נידה.
**** האם ידעתם שמי שרוצה להתאזרח בארה"ב לא חייב לומר את המילים "so help me God" בהשבעת האמונים למדינה, אם הוא לא מרגיש נוח עם זה? באמת, תבדקו (אזהרת PDF).

דיסקליימר: אני לא מתכננת להתחתן. אבא, תרגע עם הנכדים.

רועי צנזה, בעל הבלוג (המצויין, לכו, לכו לקרוא!) "מדע אחר" התחתן.

בפוסט שהעלה הוא מתאר את היום המאושר בחייו, ואת העצב שנמהל בו על כך שמדינתו הכזיבה אותו. כן, ניחשתם נכון. רועי הוא עוד אחד מברי הדעת שהחליטו לוותר על התענוג המפוקפק של נישואים ברבנות. רועי מתמקד בעיקר בכך שכיום כל תחום הנישואים נתון בידיה המגויידות וארוכות הטפרים* של הרבנות האורתודוכסית, ומצר על כך שאין באמת אופציה לנישואים ע"פ זרמים אלטרנטיביים ביהדות, וזאת בניגוד לטובתנו ובניגוד לרוחה של הדת.

ואני אומרת – למה נישואים יהודיים?

יש לי ידיד שהתווכח פעם בדיון הזה שנישואים הם בכלל מוסד דתי, וככזה אין שום סיבה שתהיה אופציה להתחתן מחוץ לדת. ובכן, אתם שואלים, מה יעשו זוגות חד-מיניים, מעורבים (יהודים ושאינם יהודים) ושאר פסולי חיתון ע"פ הגדרתה של היהדות? אהא! עונה מר ידיד תשובה ניצחת, יתכבדו אותם זוגות ויבואו בברית הסכם הממון, ואת הנישואים יותירו ליהודים הכשרים שהדת היא בנפשם.

אבל אני עם רועי. במציאות שלנו, נישואים הם לחלוטין מעמד אזרחי, הצהרה בין שני אנשים וכלפי העולם על הכוונות שלהם להיות יחד, וגם סטטוס חוקי שמקנה אי אילו הטבות. וכאזרחית שווה במדינה שלי, כן, משלמת מיסים ואחרי שירות צבאי מלא++, אני מצפה שתהיה לי זכות להתחתן לפי אמונתי כמו כל אזרח אחר**, וללא טקסים משפילים שעבר זמנם*** שיותירו אותי חסרת זכויות אל מול בעלי לעתיד. אבל לא – ביציר הכלאיים שבו אני חיה, מדינה יהודית ודמוקרטית, נכפה עלי למצוא פתרונות בארצות אחרות משל לא היתה זו המדינה שלי. וכדי להוסיף חטא על פשע – הדרך לגירושין בארץ שוב עוברת דרך המוסד המשוקץ.

שוב בעיית הפרדת הדת מהמדינה מראה את פניה הכעורות ומכתימה בהלכותיה השחורות משחור כל חלקה טובה בארץ הזאת. סובלנות דתית? המנעות מכפיה והתחשבות ברגשות? התמרורים האלה מוצבים בואכה בני ברק. הרי איך אפשר לצפות ממדינה שכופה על המבקשים להתאזרח לחתוך את הבולבול*** שתהיה הגיונית בנושא פעוט כמו נישואים?

* התוספת שלי.

** באותה מידה שאני מצפה שלאזרחים חד מיניים תיהיה הזכות לצעוד ולהניף את דגלם בבירתה של מדינתם הדמוקרטית, אגב.

*** אם כי הייתי רוצה לראות את מדריכת הכלות שתסביר לי על הלכות נידה.

**** האם ידעתם שמי שרוצה להתאזרח בארה"ב לא חייב לומר את המילים "so help me God" בהשבעת האמונים למדינה, אם הוא לא מרגיש נוח עם זה? באמת, תבדקו (אזהרת PDF).

וזו אכן הבעיה

הקטע הבא מבטא בצורה הרבה יותר טובה משאני אוכל לנסח את תחושותי בנושא "המצב", אז אני לא אנסה לנסח ופשוט אדביק אותו ככה:

השאלה שלנו היא לא האם "שטחים תמורת שלום" זה עסק טוב או רע, ובטח לא מי צודק או מי היה כאן קודם.  הבעיה שלנו היא שעם הקמת המדינה, הבטחנו לאומות העולם, בתמורה ללגיטימציה שלהן, שנהיה מדינה "יהודית ודמוקרטית", וככה רובינו גם מעדיפים את זה. העניין הוא שהסיבה שהמדינה היא "יהודית" היא שרוב מוחץ של אזרחיה הוא יהודי, והסיבה שהמדינה היא "דמוקרטית" למרות שהיא "יהודית" היא, ובכן, שרוב מוחץ של אזרחיה הם יהודים, והם רוצים את זה ככה. זאת דמוקרטיה "באיכות נמוכה", והמדינה גם לא "יהודית" מי יודע מה, אבל זו פשרה שרוב האנשים יכולים לחיות אתה. או היו יכולים אם היינו מצליחים לגרום לה לעבוד ואם לא היינו מיישבים מאות אלפי יהודים בשטח מאוכלס בפלסטינים שאנחנו לא יכולים לכלול בחברה שלנו בלי לאבד את הסידור היהודי-דמוקרטי שנשען אך ורק על רוב יהודי מוחץ. למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.

מתוך פוסט בבלוג (המצויין) "החברים של ג'ורג'". הפוסט עצמו פאטאליסטי משהו ואפשר להסכים או שלא להסכים עם המסקנה שלו, אבל בעיני הוא שווה קריאה.

דמוקרטיה

תוך כדי שיטוטי בינות לבלוגים השמאלניים הזועמים שאני פוקדת מפעם לפעם -ואני אמליץ עליהם בפוסט נפרד- נתקלתי בדיון מעניין למדי על דמוקרטיה. אם יש לכם זמן, אני ממליצה על הדיון כולו (כולל התגובות שהן, כרגיל, בית מטבחיים עקוב מדם וחלק בלתי נפרד מהחגיגה).

הכל מתחיל מפוסט של נמרוד אבישר שפותח בתשובה לספר שאני לא מכירה ולא אתיימר להציג, בצורת דיון בנושא הפער בין המנגנון הטכני של הצבעת הרוב והגדרת הדמוקרטיה כמו שהוא רואה אותה (ואהרון ברק גם?).

דובי קננגיסר עונה לו בפוסט שהוא, בעיני, טיפה אוף טופיק אבל מעניין בפני עצמו, ונמרוד סוגר (לבנתיים?) בשאלה האם באמת קיימת חיה ושמה דמוקרטיה א-ליבלית ובדיון מה גבולות ההשפעה של החברה על חיי הפרט.

אם אתם, כמוני, חובבי כתיבה פוליטית זועמת, טיעונים מושחזים היטב ואתם בורים מוחלטים בנושא כך שכל הסיפור חדש ומעניין לכם, אני ממליצה לקרוא, לא לפספס את דיוני הצד בתגובות וגם לקנח בפוסטים שמפנים אליהם מפעם לפעם.