מיקרופוסט: אתה מתחיל הכי מהר שלך
את הג'ינ'י בעל ידי הזהב הכרתי לפני שנים, בקבוצת הקונג-פו שלי. הוא היה, כבר אז, מהמתעמלים הוותיקים בקבוצה, וודאי שהיה הטוב שבהם. אני זוכרת שהייתי מתבוננת בו בפליאה ותוהה על עתודות הכח והמרץ שעמדו לו. הוא לא היה מחמיץ אף שיעור, והיה מנצל כל דקה כדי לחזור ולעבוד על התרגילים שנתנו לנו. בבית, היה משכים קום ומתאמן לפי תכנית שהכין, ולעתים אף הגדיל לעשות והגיע לשיעורים מוקדם כדי להספיק לגנוב עוד כמה דקות עבודה, בעוד שאנחנו היינו נסרחים בטירוניה על הדשא ומסרבים להצטרף לאימון.
מאז עזבתי את הקבוצה, הפסקתי להתאמן ועברתי להשקיע את מירב המרץ שלי בעבודה ובלימודים. רבבות טעויות קומפילציה הופיעו ונעלמו מחלונית השגיאות של הIDE, דיו רב זרם ומעט ויבש בקוצם של עטי פיילוט שכבר חדלתי מספור, וספרים ממורטי שוליים נערמו בפינת שולחן העבודה שלי, אבל הג'ינג'י נשאר חבר.
בסוכות נאספנו, רעים ותיקים לאימון, בסוכה של הג'ינ'י. השיחה נסבה סביב עניינים של יום-יום והצורך בפרנסה, והוא קונן על הזמן שנדמה כאילו אף פעם אין מספיק ממנו, ועל איך אם רק תוותר על עיסוק מהעיסוקים הרבים שממלאים את יומך, מיד יקפצו שלושה אחרים לתפוס את מקומו. הוא סיכם בנימה של מי שגילה זה עתה אמת גדולה של הקיום: "לאחרונה הבנתי שככל שאני עושה יותר, כך נדמה שהזמן שעומד לרשותי מתארך ואני מספיק לעשות יותר".
הבטתי בו בתמיהה. "את זה הבנת? את השיעור הזה למדתי אני, לפני שנים, ממך".
נתת לגבי ניצן לכתוב לך פוסט בבלוג???
הייתי צריכה לגגל "גבי ניצן" כדי לדעת על מה, לעזאזל, אתה מדבר :)
זה לא תירוץ.
מהמם!
כשאני אמרתי "זמן" טענת שאין לו מקום בבלוג הזה, אני צריך להבין מזה שהטענה שלי התקבלה ובאמת יש לך עכשיו יותר זמן לכתוב רשומות?
זה נחמד שיש חברים להאסף איתם, בהנאה בשנה החדשה.
צחקתי – בדרך כלל יש לי מעט מאד זמן פנוי בדיוק בגלל הצורך הכפייתי להצפיף את סדר היום שלי. אני מנסה, בחיי שאני מנסה לנוח! אבל הפחד שאני אמות לפני שאני אספיק לעשות את כל הסקס, רוקנרול ולגו טכניקל שיש לעולם הזה להציע מכריע אותי כל פעם מחדש.
דווקא בתקופות העמוסות יוצא שיש לי יותר דחף לכתוב, ככה שהבלוג הזה הוא בעצם צורה של דחיינות יצירתית.
אני למדתי את זה בשנת השירות שלי. פתאום לא היתה לי דקה לנשום, אבל הספקתי כל כך הרבה!