אתם חמים, חמים מאד
פגישה תקופתית בסטודיו, כל אחת מדברת על הסיבות שהביאו אותה לשם. אחת רצתה לעשות כושר ולרזות. אחת רצתה "להראות" למישהו שדיבר אליה לא יפה. אני רציתי לעשות תרגילים פסיכים באוויר, כי זה נראה לי בלתי אפשרי. ואז תורו של אחד הגברים שלנו מגיע. אחרי הסבר פתלתל משהו, הוא מוסיף:
"ואולי זה לא נשמע כל כך טוב, אבל באיזשהו מובן גם רציתי להתחבר למיניות שלי"
אתם ראיתם מה הוא עשה שם?
הוא התנצל.
אני תמיד אומרת שהסיבה שאני פמיניסטית היא לא שבחרתי לי אידיאולוגיה וקיבלתי עלי לדבוק בה בכל מחיר, אלא שמצאתי אותה במקרה בתקופה שבה הייתי הכי זקוקה לה, ונאחזתי בה כמו טובעת שנאחזת בבול עץ שנסחף למים. כשקראתי כתיבה פמיניסטית לראשונה, הרגשתי כאילו מישהי לקחה את כל הכאבים, כל הכעסים שצברתי, כל הדברים שתמיד הטרידו אותי ולא ידעתי לנסח במילים – ונתנה להם שמות.
הפמיניזם לימד אותי שאני לא לבד.
בין ערימות הבלוגים הפמיניסטים ממגוון סוגים שאני עוקבת אחריהם, נמצא אחד – No, Seriously, What About Teh Menz?, שעושה משהו מעניין – החברים משתמשים בכלים ובתובנות שהגענו אליהם דרך הפמיניזם כדי לנתח ולבקר את התפישות החברתיות שלנו, וההשפעה שיש להן על גברים.
הבלוג הזה מרתק אותי בגלל שכשאני קוראת את הטקסטים בו, התחושה הראשונית שהוא מעלה בי רוב הזמן היא "באמת? ככה אתם מרגישים? לא היה לי מושג"[1]. לשמחתי, הזדמן לי להרגיש את ההרגשה הזו לא מעט פעמים בחיים שלי – ההכרה הפתאומית בכך שהנסיון שלי הוא מאד אישי ומאד מצומצם, ושכתוצאה מכך היכולת שלי להבין באופן מלא את החוויה של האנשים שסביבי מוגבלת להפליא. אני לא מבינה דתיים. אני לא מבינה את המבוגרים ממני (וממרחק הזמן, לא נעים להודות, גם ילדים קטנים אני לא מבינה). אני לא מבינה אתיופים, ולא מבינה רוסים. אני לא מבינה אמריקאים ולא צרפתים. אני לא מבינה אנשים משכבות סוציו-אקונומיות אחרות. לא מבינה חולים או נכים. לא מבינה הרבה מהנשים.
אני גם לא מבינה גברים.
זה לא שאני לא רוצה. אני מאד רוצה להבין. אני רוצה לדעת איך זה לגדול בתור ילד. אני סקרנית לדעת איך הרגשתם כשגיליתם שאתם מצמיחים זקן. אני רוצה לדעת מה המשמעות של הבולבול שלכם עבורכם, ואם אתם מנהלים איתו את אותן מערכות היחסים המורכבות והאמביוולנטיות שאני מנהלת עם השדיים שלי והפנים שלי והישבן. אני רוצה להבין את הלחץ להיות מאצ'ו ואת הצורך להיות הכי מוצלח. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש כשאתה נתפס כאחראי הבלעדי להתחלת מערכות יחסים. מעניין אותי לשמוע על החברים שלכם, ומה המשמעות של ה"אחווה הגברית" עבורכם (אם יש דבר כזה בכלל).
אבל בדרך כלל גברים לא מספרים לי.
אז אני יכולה רק לנחש.
ואז הגיע הבלוג הזה ודיבר, ואחד הדברים שהוא דיבר עליהם זה "המיתוס שגברים הם לא סקסיים". שגברים לא יכולים להיות מושא לתשוקה. שזה ראוי לגיחוך כשהם מנסים להיות מושא לתשוקה, ואיך כשהם מצליחים, הם זוכים ללעג ולקריאות הגנאי שלנו ("אומואים!", שמעתי מישהו בקהל אומר?).
ואני חשבתי – באמת?
אבל פתאום ראיתי את זה מהצד – איך הטקסטים הללו מקבלים משמעות בחיים האמיתיים. איך גבר שיושב מולי חש צורך להתנצל על כך שהוא אדם מיני ושהוא רוצה לבטא את הפן הזה באישיות שלו. ראיתי אדם אחר – טובע, מישהו שהיה זקוק נואשות לקצהו השני של בול העץ שלי.
אמרו רבים וטובים לפני שפמיניזם ומסקוליזם הן תפיסות משלימות. רוב הפעמים, הבעיות של הנשים בחברה שלנו הן הראי של בעיה גברית (שאולי פחות מדברים עליה), ולהפך. גברים חייבים לרצות סקס כל הזמן? לנשים אין תשוקה מינית משל עצמן. גבר לא יכול להיות עקר בית ולטפל בילדים? זה כל מה שמצופה מאשה לעשות. תקרת הזכוכית? גברים מוכרחים להיות "סיפורי הצלחה" בכל מחיר. כל הגברים אנסים? נשים לא יכולות לאנוס. גברים לא טובים עם רגשות? נשים הן לא יצורים לוגיים. נשים נתפשות באופן בלעדי כמושא לתשוקה? אז…
גברים לא יכולים להיות מושא לתשוקה?
שקר וכזב! מאז ומעולם ידעתי שגברים הם סקסיים, ויעידו על כך החברות שלי שנאלצו לשמוע את הדיבורים שלי עליהם. ולא, לא רק יו ג'קמנים למיניהם, גברים אמיתיים לגמרי – בשר ודם, שיערות וכרס בירה, והכל – אתם סקסיים. החצי השעיר? נורא סקסי. הגברים שלנו באקדמיה? סקסיים! וגם המורים. ג'ינג'י מזוקן ואיש גדול? גם אתם סקסיים! (מובטח שהאיש הגדול מת ממבוכה בצד השני של המסך, אבל יש מחירים מסויימים שצריך לשלם כדי להיות ידיד שלי). גברים "אלטרנטיביים" - גם אתם סקסיים!
והנה אני מוצאת את עצמי בצידו השני של המתרס, כמו הגבר הפמיניסט – מנסה להשיג אחורה עשורים של שטיפת מוח חברתית.
בין השורות של הפוסט האסוציאטיבי הזה – מה אני מנסה להגיד, בעצם? אולי שוב הרעיון השחוק שזו לא מלחמת מינים, בעצם, וששוויון הוא עסק דו-כיווני שעובד בשביל כולנו. אולי שכדאי שכולנו, ובמיוחד אנחנו הפמיניסטיות, נבין שסוגיות של נשים הן גם סוגיות של גברים ולהפך. אולי אני סתם זורקת קרש לקוראים הגברים שמנסים להשאיר את הראש מעל המים.
ולנשים בינכן? באמאש'כן, לכו תספרו לגברים בחיים שלכן שהם מושכים. כולנו צריכים לשמוע את זה מדי פעם, ואתן יודעות מה? גם להגיד לאחרים.
ואז תורו של אחד הגברים שלנו מגיע. אחרי הסבר פתלתל משהו, הוא מוסיף:
"ואולי זה לא נשמע כל כך טוב, אבל באיזשהו מובן גם רציתי להתחבר למיניות שלי"
"זה נשמע מצויין!", אנחנו עונות לו במקהלה.
—
[1] למען האמת, הדבר שהכי מעציב אותי באנשים שנאטמים אוטומטית לכל רעיון פמיניסטי זו לא המחשבה שהם לא מסכימים איתי, אלא העובדה שהטקסטים הפמיניסטים לא מייצרים אמפתיה דומה אצלם.
הממ.
גברים הם לא סקסיים בגלל המבט הגברי – http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/MaleGaze .
מעבר לזה, גברים הם לא סקסיים כי גברים הם לא שום דבר – גבריות, בתרבות המערבית, היא לא תכונות אלא פעולות. גבר הוא ווקטור. גבר לא נמדד בתכונות האופי שלו, כי אם בשובל שהוא משאיר בעולם: גבר צריך להיות מוצלח, פעלתני, יעיל, עשיר. גם התכונות הגבריות הן תמיד תכונות של אקטים בעולם – גבר גברי, בונד ג'יימס בונד כזה, הוא גברי כי הוא יכול להרוס מלא דברים, כי הוא חזק. ומי לא גברי? הגבר המצחיק, הגבר החכם, הגבר החושב. ככה התרבות שלנו בנויה, וזה גם מה שכלכך מעניין בגל האחרון של סרטי חנונים-כגיבורים\ג'אד-אפטאו.
וכמו שאמרת, הצד השני של המטבע הזה הוא נשים – אם גבר הוא ווקטור, אשה היא אובייקט בעולם, משהו שצריך להזיז ולהפעיל. לאשה יש תכונות, אבל תכונות נשיות הן לא תכונות שעושות דברים. היא צריכה להיות יפה, וחכמה, ומעניינת, ושיהיה לה בית נקי [לא לנקות את הבית, חלילה! עקרת בית מחזיקה בית נקי ומנקה כשלא רואים, וכשרואים היא תמיד נקייה ומאופרת בעצמה. ואם הבית נקי, אפשר גם שתהיה עוזרת שמנקה אותו]. התכונה הכי נשית בתרבות המערבית, יופי\סקס-אפיל, היא תכונה שמשפיעה על הסביבה ואין לה שום יכולת לפעולה עצמית.
ואז קורה שהסיפורים שלנו תמיד מתארים את אותו הדבר: יש אשה מאוד יפה\חכמה\עשירה\תכונה אחרת, ויש גבר שאוהב אותה ויוצא להרוג דרקון כדי להוכיח את זה [מה הקשר של כישרון בטביחת לטאות לזוגיות מוצלחת אף אחד לא יודע]. וזה אולי נשמע ארכאי, אבל ככה זה עובד עד היום. זאת העלילה של אווטאר, למשל, וזה מה שקורה בסרט המופת של סילבסטר סטאלון, הבלתי נשכחים [מי תרגם את זה, לכל הרוחות?][אה, ואני, לשם שינוי, לא סרקסטי - זה סרט מופת שכל חובב קולנוע צריך לראות. לכל הרוחות, יש שם סצנה שמישהו נותן למישהו אגרוף ואז השני מתפוצץ!]. אפילו הנסיכה הקסומה זה ככה [למרות ששם הוא באמת מתואר כמאוד יפה]. למעשה, אפילו סופרבאד, סרט שמתעסק בהרפתקאותיהם של חנוני על לא גבריים בעליל מכיל את העלילה הבסיסית הזאת.
אני חולקת על זה שאשה צריכה להיות חכמה ומעניינת. איפה ראית מישהו מתלהב מזה שאשה היא חכמה ומעניינת בתרבות הפופולרית?
מטאפורת הווקטור\אובייקט – מבריק! אני אאמץ את התיאור הזה :)
ולגבי הסרטים – אתה ממש צודק, כמובן.
כצופה זה משגע אותי שאפילו כשהדמות הנשית בעליל לא חסרת אונים, ואפילו אם היא יותר מוצלחת מהגיבור באופן מובהק (ראה ערך אווטאר), עד סוף הסרט היוצרות ייתחלפו והיא תהיה העלמה במצוקה שצריך להציל\לזכות בליבה.
ג'יז. תפרגני לנו קצת מגניבות, הוליווד.
הבלתי נשכחים היה אדיר. אני אוהבת את הטרנד החדש שלוקח את כל הכוכבים של סרטי הפעולה הזולים מהניינטיז ושם אותם באותו הסרט (גם הבימוי היה מהניינטיז!). אותי קנה הקטע שג'יסון סטיית'הם יורה מהחור הזה בקדמת המטוס.
אמידלה, הנסיכה ליאה, פוקהנטס, הרמיוני, ברברה "פעם הייתי בטגירל" גורדון ועוד כמה נבחרות הן נשים חכמות. הבעיה כאן היא לא שאין נשים חכמות, אלא שאין דמויות חכמות – בעיקר כי דמויות מייצגות את הקוד התרבותי של הכותב, ובשביל נוצרים חוכמה היא לא משהו קריטי: זה לא מזיק, כמובן, אבל זה בד"כ לא כזה חשוב, והרבה פעמים מתנגש עם תכונות אחרות שדמות צריכה, כמו אומץ ותמימות.
בבלתי נשכחים הכי אהבתי את החלק שסטייטהם חוזר לקורדיליה.
סטייטהם: "חזרתי אלייך אהובת- רגע, יש כאן גבר זר?!"
כריזמה קרפטנר: "טוב, נעלמת לי בלי להשאיר מכתב, בלי להגיד שלום, בלי להודיע לי לאן אתה הולך. לא התקשרת או שלחת אימייל או תמונה או אפילו עדכון בפייסבוק שלך לשלושה חודשים. חשבתי שפשוט נפרדנו."
סטייטהם: "כל הנשים זונות!"
וה*אינטלקט* שלהן הוצג כתכונה חיובית בולטת שמזכה אותן בהערכה מהסביבה שלהן?
לול!
כן! הסרט הזה נמצא ברשימת הקניה שלנו. אנחנו אוספים סרטי פעולה זולים באדיקות.
כן! הילה, באמת, את לא מכירה אף אחת מהדמויות האלו? תגידי לי שזה לא נכון.
את הארי פוטר לא קראתי מתוך עקרון.
קומיקסי סופר-גיבורים אני לא קוראת כי אני תמיד מתאכזבת מהעלילה, שהיא מטומטמת בעיני (אמרה הבחורה עם ההיכרות האנציקלופדית עם סרטי פעולה מהניינטיז), וזה עוד לפני שאני מתחילה לדבר על התיעוב שמעוררות בי יצירות בפורמט של סדרה-שאינה-נגמרת.
הפעם האחרונה שפגשתי את פוקהונטס היתה לפני יותר מ13 שנים. הזכרון שלי ממנה מסתכם ב "היתה איזו אינדיאנית שהתאהבה באיזה אנגלי".
הנסיכה ליאה תמיד השאירה עלי רושם שהיא bossy יותר מאשר חכמה, ובכל מקרה היא זכורה לי בתור דמות מעצבנת בצורה בלתי רגילה.
ואת אמידלה? פייר, אני פשוט לא זוכרת.
אני כן אוהבת את הנשים של פרצ'ט ו(קצת) של טולקין.
את הארי פוטר קראתי מתוך סוג של עיקרון – החברה שלי דאז מאוד אהבה אותו, ורציתי לחלוק את זה איתה. מה זה קצת ספרות בינונית בשביל אהבה, לא? ובסופו של דבר, אלו לא ספרים רעים; רולינג היא כותבת מאוד מוכשרת, למרות שאין לה הרבה כישרון בבניית עולם או בתכנון עלילה [היא כמו ההיפך מטולקין, למעשה], ובסופו של דבר אתה נהנה מהדרך שבה היא מספרת דברים גם אם הם לא תמיד הגיוניים.
הרמיוני היא דמות מבוססת אינטלקט. במשולש הגיבורים של הארי פוטר, הרמיוני גריינג'ר והג'ינג'י הזה שאני לא זוכר איך קוראים לו, הרמיוני היא הסופר-אגו, החכמה, זאת שיודעת דברים – ובעולם של קסם זה גם הופך אותה למאוד חזקה. היא אפילו מתחילה מכוערת, אבל בהמשך מתחמנת את האחות להפוך אותה ליפה יותר [שזה היה מאוד נחמד בעיני, שאין דיכוטומיה של יפה\חכמה בסיפור].
לליאה ואמידלה יש את אותה בעיה – האינטלקט שלהם רק מתואר, אבל לא מודגם. אמידלה מתוארת כשליטה חכמה, פוליטיקאית מוצלחת ודיפלומטית נהדרת, אבל אנחנו בעיקר רואים אותה יורה ברובוטים לבושה בחולצת בטן או מאבדת את הרצון לחיות כי אנקין. ליאה היא בערך אותו דבר רק עם מנהיגת מרג וביקיני מזהב. מצד שני, ליאה היתה בערך דמות החיקוי הנשית היחידה בשנות השבעים, אז צריך לתת לה את זה.
פוקהנטס… אני לא יודע, יש לי זכרון כללי עמום כזה שהיא היתה אינטלגנטית, אבל אני לא בטוח. מולאן היתה חכמה ומלאת תרגילים נסתרים, כמו גם אמיצה וכל מיני דברים אחרים, אבל כדי למצוא אושר היא היתה חייבת להתחתן עם נסיך יפה תואר.
וברברה… אח, ברברה גורדון. ברברה גורדון היא הבת של קומישינר גורדון, הבחור שנותן לבטמן להלחם בפשע ואוסף על זה משכורת ממשלתית קבועה. הסיפור שלה מתחיל בזה שהיא מחליטה לבד שהיא רוצה להיות גיבורה, תופרת לה חליפת עטלף פיראטית, ויוצאת לרחובות לאכוף צדק שאביה לא יכול בגלל כל מיני מכשולים בירוקרטיים או משהו. בהתחלה בטמן ודיק גרייסון [הרובין הראשון] מתנגדים, אבל היא לא מוותרת ובסוף הם מודים שהיא אחלה, חושפים בפניה את הזהויות הסודיות שלהם, ומוסיפים אותה למשפחת העטלף [באמת, ככה זה נקרא!].
ואז!
הג'וקר, במהלך שעורר המון ביקורת, יורה בה, גוזל ממנה את השימוש ברגליה, ונרמז שגם אונס אותה. הסיבה שזה עורר כלכך הרבה ביקורת היא שכל זה קורה לה לא כחלק מסיפור על בטגירל, אלא כחלק מסיפור [מאוד מוצלח] על בטמן ואבא גורדון, והיא רק ההתחלה של העלילה. היא כלי בסיפור הזה, והחריבו לחלוטין דמות מאוד מוצלחת בשביל לספר אותו. למעשה, היא אחת מה"נשים במקררים": הראשונות. לרוב הדמויות זה היה הסוף, הן היו סתם תזכורת נשכחת, אבל בשביל ברברה גורדון זאת היתה רק ההתחלה – מה שקרה זה שברברה, בתהליך די ארוך ומאוד מוצלח, הפכה לסופר גיבורה אחרת – האורקל. אורקל היא האקרית, אספנית מידע, ואחראית מערכות לכמה צוותי סופר גיבורים. היא פלוס מינוס הדמות *הכי* חכמה והכי ידענית שאני יכול לחשוב עליה ביקום של די.סי., והיא דמות שנשענת *רק* על האינטלקט שלה [וכוח הרצון, ועוד כל מיני]. לא רק זה, היא היתה מאוד פופולרית בתור אורקל, כלכך פופולרית שההחלטה להחזיר לה את השימוש ברגליים ולהפוך אותה שוב לבטגירל עורר אפילו יותר ביקורת מההחלטה להפוך אותה לנכה.
כמו כן, בזמן כתיבת תגובה זו, חשבתי על עוד כמה נשים שמוערכת בגלל האינטלקט שלהן בתרבות הפופולרית: גבריאל של זינה, באפי של ווילו, נשים עם שיער כהה בכל צוות מבוסס נשים.
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/WomenInRefrigerators
ליאה ואמידלה (ובכלל דמויות שהתכונות שלהן מתוארות במקום מסופרות) הן בעייתיות. יש לי יכולת אפסית לזכור עלילה. הדבר היחיד שאני זוכרת זה איך דמות גרמה לי להרגיש. כתוצאה מכך, אם אומרים לי שאדם X הוא בעל תכונה Y ביצירה, אבל אני לא מרגישה את זה כשאני קוראת, הוא פשוט לא מותיר בי שום רושם. למעשה, בשנים האחרונות, אם אני קוראת בספר אמירה מלאכותית שדמות X היא Y, אני מתחילה לשקול ברצינות להשליך אותה בתיעוב מבלי לסיים לקרוא.
שזו באמת בעיה איומה של טולקין. כבר קפצתי לתוך שלוליות במדרכה שהיו יותר עמוקות מהדמויות שלו. התוצאה – שכחתי את כולן (והסיבה היחידה שאני זוכרת חלק היא שקראתי את הספרים שוב לא מזמן). האספקט היחידי בו הסרט שיפר את הספר אלה הדמויות, שהם בבירור ניסו להוסיף להן מעט מורכבות.
את מולאן אני שונאת בגלל הסוף. בדיוק כמו ההיא מאוואטר – ליוצרים יש נטיה "לרסן" את האשה החכמה\חזקה בסוף של ההסיפור ולהפוך אותה לאשה קטנה וטובה של איזה גבר שצריך לכבוש\להציל אותה. כאילו, היא פאקינג הצילה את הממלכה הרגע, הלו?! ופסגת ההישגים שלה היא שהיא מצאה בולבול?!
אגב – גם הנסיכה ליאה היא סוג של חבילה שצריך לשנע, לא?
לגבי הרמיוני – סביר להניח שאותי המהלך של להפוך אותה ליפה היה מרגיז. לא מספיק שאני צריכה להיות חכמה, עכשיו אני גם צריכה להפוך לכוסית כדי לנצח?
עוד בעיה עם נשים חזקות היא שתמיד נוטים לצייר אותן כאילו יש להן איזו סוג שונה ומסתורי של חכמה. קח את בנות גשרית, למשל (גילוי נאות – קראתי רק את חולית הראשון. יש דברים שהם כל כך טובים שיצירת המשכים להם היא סוג של תועבה). הרעיון של ארגון צללים ששולט בהסטוריה הוא מאד מעניין, כמובן, אבל באופן די טיפוסי – עד שמצאו אשה חזקה, איך היא עושה דברים? אה כן, היא מזדיינת עם אנשים בעלי השפעה.
או המכשפות של טרי פראצ'ט וכל הקטע של כישוף שבא מהאדמה – כאילו אמורה להיות לאשה איזו חכמה מיוחדת ושורשית שיוצאת לה מהשחלות.
גבריאל וזינה אכן היו דמויות אהובות עלינו בתיכון. את ווילו אני לא זוכרת כדמות מעניינת במיוחד, וברברה גורדון אכן נשמעת מגניבה.
זה לא שאת טועה בקשר לליאה ואמידלה, כן? אבל אם הגדרנו בהתחלה שנשים הם אובייקטים אנושיים עם תכונות, וגברים מוגדרים ע"פ הפעולות שלהם, אז מההתחלה זה מאוד מסובך לדמות נשית להוכיח את הכוחמה שלה [בניגוד ליופי שלה, שמוכח בקלות, חוכמה צריכה להיות משהו שקורה בעלילה]. זאת הבעיה הפמיניסטית עם דמויות נשיות, אין א נאטשל.
לגבי הרמיוני – אני מבין למה זה חורה לך, אבל לדעתי זה היה אחד הקטעים הכי מוצלחים. כאילו, הרצון להיות יפה נראה לי כמו משהו מאוד אנושי ובסיסי; אני רוצה להיות יפה, את רוצה להיות יפה, כולנו רוצים להיות יפים. זה נכון שלנשים זה ציווי חברתי בסיסי, וזה מאוד מתקדם להתנגד לו, אבל עדיין – אני יכול להבין את הרמיוני. מה שקורה זה שבספרים הראשונים היא מתוארת כילדה עם שיניים מאוד בולטות, ואז, אני לא זוכר למה, השיניים שלה נשברות. היא הולכת לאחות, ומבקשת מהאחות לתקן אותן ישרות יותר, ואז היא מאוד מובכת כשהארי והג'ינג'י שמים לב לזה – כאילו, תלמידה מצטיינת כמוה לא אמורה להתעסק במראה החיצוני שלה, וזה. זה היה מאוד אנושי בעיני.
לגבי מולאן – אני מכיר את הביקורת הזאת, וגם כתבתי אותה, אבל ככל שאני ושב עליה יותר היא יותר קטנונית בעיני. בכל סיפור הפרס בסוף הוא זוגיות מאושרת וחיי משפחה מאושרים. הסיפור הקלאסי הוא על הנסיך [יפה התואר!] שהורג את הדרקון ואז מתחתן עם הנסיכה, והם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה. גם אלאדין הורג את ג'אפר, מתחתן עם הנסיכה ואז חי באושר ואושר עד עצם היום הזה. הסצנה האחרונה של מלך האריות היא סימבה משחק עם הגור שלו באושר. אז למה זה לא בסדר כשאותו הדבר קורה למולאן? בסוף הסרט היא מנצחת את המונגולים, מצילה את הממלכה, ואז מתחתנת עם הנסיך וחיה באושר ועושר עד וכו'. נראה לי ממש תקין.
וכן, ברברה היא הכי, אחי.
ראה תשובתי לנעם בנושא הקטנוניות ומולאן.
ולגבי יופי – ברור שזה אנושי. גם לרצות להיות חכם זה אנושי, וגם גבוה ב10 סנטימטר, ועשיר כמו ביל גייטס, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברד שחשבונות הבנק שלהם הורכבו יחדיו.
אבל אם אשה יכולה להיות "רק" יפה וזה יהיה מצויין, הייתי רוצה שתהיה גם האופציה להיות "רק" חכמה ושזה גם יהיה מצויין (ואם אפשר, שלא יספרו לי שהאישיות שלי היא סוג של פיצוי על כך שאני לא פריט דקורציה מוצלח מספיק).
אחרי הכל, לרובנו אין את האפשרות להפוך ליפים פתאום. כלומר, כן – אני יכולה לשלם עשרות אלפי שקלים למנתחים פלסטיים, ולבלות שעות במכוני כושר, מספרות, וסלוני טיפוח, מה שבמקרה הטוב יגרום לי להראות כמו בובת ברבי מהגהנום ובמקרה הרע כמו תאומתו האבודה של מייקל ג'קסון.
זו הסיבה שאני מוקירה תודה על כל דמות נשית שמספרת לי שהכל בסדר – אני יכולה להיות מוצלחת ומגניבה ואדירה ומושכת והגיבורה של אין ספור עלילות מסמרות שיער, ולהציל את העולם ולהקים אמפריות טרנס-גלקטיות, ולדעת לעוף, למרות שאני קצת עקומה ואף פעם לא אהיה דוגמנית של ויקטוריה סיקרטס.
א-ף פ-ע-ם.
Ever.
ואני מוקירה תודה על זה במיוחד, כי בחיים האמיתיים אף אחד לא אומר לי את זה. ההפך. בראש של כל הר – אבל כל הר – שאי פעם טיפסתי עליו עמד מישהו שסיפר לי שההישג שלי לא שווה כלום כי הוא לא מעלה ולו באלפית המילימטר את הפאק-או-מטר שלי.
ועדיין אין בלוג פמיניסטי גברי בעברית…
לה פמיניסט?
לצערי יש שם מספר חד ספרתי של פוסטים בסך הכל, ומתוכם רק שניים לא נכתבו ב 2010, וגם הם בעצם לקוחים מבלוגים אחרים ונכתבו לפני יותר מחודשיים…
כן, אבל בכל זאת אני מחזיקה אותם בRSS.
אולי, יום אחד…
גם אני, מאז שקיבלתי את ההפניה, ולא שאני מצפה לתדירות הקיצונית שהתרגלנו אליה ב noseriouslywhatabouttehmenz, אבל זה שאין כלום זה קצת חבל. אולי כמו טרנדים אחרים, גם זה יגיע לארץ הקודש באיחור.
כתבתי לבלוגים פמיניסטים, גם ללה פמיניסט, ולא אהבו את מה שכתבתי. אתה יכול לקרוא כמה דברים שכתבתי בארכיון שלי, שזמין דרך לחיצה על השם שלי.
נכון ונכון ונכון.
יצא לי לדבר למעשה עם בן הזוג שלי על הנושאים האלו לא מעט פעמים. עם כמה שפויה להיות אישה, גם גברים לא מלקקים דבש.
עם כמה שזה נשמע מופרך, בתרבות שלנו יש לעיתים קרובות תפיסה מאוד קוטבית של נשיות וגבריות, עד כדי כך שאמרו לי כמה פעמים שאישה וגבר הם הפכים מוחלטים (האים עלי להתחיל ללכת על הידיים?!) – וכל התקרבות לכאורה של אחד לצד השני צריכה להעשות עם הרבה תירוצים ונימוקים. עצוב.
שאפו לגבר המהמם שאצלכן. ולכן, מן הסתם.
אני איתך. מאז ומעולם טענתי שלקבל חינוך של "אסור לך לבכות, אסור לך להראות חולשה, אסור לך להיות עדין, אסור לך לאהוב מיוזיקלס" זה לא הרבה יותר טוב מחינוך של "אסור לך להזניח את עצמך, אסור לך להביע את דעתך בתקיפות, אסור לך להתווכח, אסור לך להתחיל עם בנים". החברה הסקסיסטית למעשה מדכאת גם נשים, גם גברים וגם (ובעיקר) את מי שלא מתאים בול לדיכוטומיה הזו. אחת הדוגמאות לכך היא הסלידה מהומואים, שהיא גדולה יותר מהסלידה מלסביות. ולמה? כי לסביות אפשר לצמצם לכדי גירוי פורנוגרפי או אישה שמנסה להיות גברית (בהנחה שאתה שביניסט צר אופקים כמובן), בעוד שגבר ש"בוחר" לעצמו מאפיינים נשיים (וגם ההומו הכי גברי ולא סטריאוטיפי הרי "בוחר" להמשך לגברים – מאפיין שנתפס כנשי ביותר) זה משהו שלא ניתן להבין מתוך תפיסה שוביניסטית – זה כביכול כמו מישהו רוצה לרדת במעמדו. כאילו, אתה יכול להיות גבר-גבר, אז מה לא בסדר אצלך שאתה לא?
פגשתי בימי חיי כל כך הרבה גברים שנדפקו מכך שהחברה שלנו סקסיסטית – גברים שלא מסוגלים לבכות, גברים שרוצים מאוד לעשות שיחת נפש או להביע רגשות אבל לא יודעים איך, גברים שאי-קבלה למקום עבודה יוקרתי או חוסר יכולת לקנות מכונית ממוטט אותם לגמרי מבחינת ערך עצמי וביטחון עצמי, גברים שמרגישים לא רצויים על ידי בחורות כי הם נמוכים או רזים או עם בייבי-פייס או עם הכנסה נמוכה, גברים שמרגישים שכל האחריות שבעולם מוטלת על כתפיהם ואין להם דרך לשחרר קצת, גברים שלא מוצאים זוגיות כי הם ביישנים מכדי לעשות את הצעד הראשון, גברים שרוצים להשאר קצת בבית עם הבן/ נכד שרק נולד ומקבלים פרצוף חמוץ מהבוס, גברים שמסתירים בטירוף את הפוביות והחרדות שלהם כי "לפחד זה לא גברי"…. וזו היתה יכולה להיות רשימה של עשרה עמודים אם לא היתה לי במקרה תזה לכתוב.
YGG!
אין לי הרבה מה להגיד חוץ מכן!
טוב, אני רואה שהגעתי באיחור – זה אפשר לראות בתגובה הזו מעין תשובה כללית לכמה מהדברים שנאמרו כאן:
קודם כל לעניין החשוב ביותר, אני מודה שלא ראיתי את הבלתי נשכחים. בואו נדיג שפשוט שבחתי מזה ונמשיך הלאה, בסדר?
דבר אחת שעלה לי זה שיש איזה חוסר הוגנות בתיאור של הילה. בד"כ, לדמות המרכזית בסיפור יש משהו שמיחד אותה: כוחות על, גורל, משהו. בד"כ, הגמול העליון הוא איזו זוגיות מאושרת כלשהיא: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". וזה בסדר, כל עוד הדמות הראשית היא גבר. אם הדמות הראשית היא (חס וחלילה) אישה אז זה מקטין אותה (ע"ע "פסגת ההשיגים שלה היא שהיא מצאה בולבול" ו-"עוד בעיה עם נשים חזקות היא שתמיד נוטים לצייר אותן כאילו יש להן איזו סוג שונה ומסתורי של חכמה").
אם כבר אמרנו דמיות נשיות חזקות בקומיקס אז לטעמי שווה להזכיר את אמנדה וולר (waller). אישה שחורה ויד לreboot האחרון נעה בין לא ממש רזה לממש ממש שמנה. אני גם יכול לחשוב על עוד כמה וכמה דמויות נשיות שהן מעניינות ומסתמכות על האישיות שלהן ולא על המראה (למרות שלמצוא אישה לא מאוד יפה בקומיקס זה קשה).
הייתי מוסיף לרשימה גם הדמויות הנשיות של היינלין (שאיתן יש בעיה אחרת, אבל לא נורא).
לסה מרוכבי הדרקונים של פרן.
ליישה מקבצנים בספרד (וההמשך שלו).
אלנה מסדרת otherworld של קלי ארמסטרונג.
כלומר יש דמויות נשיות עגולות שלא מסתמכות על גברים. גם של סופרות (קוני וויליס, אן מק'אפרי תנצב"ה, אורסולה לה-גוין) וגם של סופרים (טרי פריצ'ט [אני לא מקבל את התיאור שלך שהחוכמה של המכשפות באה להן מהשחלות, אם כבר להיפךץ וחות מזה תקראי את "אומה"], ביל ווילינגהם [שילגיה מ"פייבלס", הייתי חייב להכניס אותה לפה]).
בטח יש כמה וכמה דברים שיש לי להגיד אבל אני בכל זאת צריך להדריך מחר בבוקר, אז אני אסיים בינתיים בזה: להרגשתי דווקא הפורמט של סדרה-שאינה-נגמרת (תיאור לא מדוייק, רוב הסדרות דווקא כן נגמרות) הוא דווקא היותר מוצלח לתיאור שאת מחפשת, בדיוק משום שהוא לא מאפשר את הסיום הזה שלא מוצא חן בעייניך. כי אפילו אם הגיבורה תמצא מישהו/תתחתן/תחליט שהיא עוברת לפרברים לגדל 2.4 ילדים וכלב (מה שאפשרי), מידי אחר-כך תבוא שהאלה ומה קורה אז? דווקא העובדה שאין סוף, אין פרס אולטימטיבי שאחריו חיים באושר ועושר – היא זו שמונעת את השיטוח ברגע האחרון של הדמות (כי אם תשטח אותה יהי לך קשה מאוד להמשיך משם החוצה).
נתחיל מהסוף:
"להרגשתי דווקא הפורמט של סדרה-שאינה-נגמרת (תיאור לא מדוייק, רוב הסדרות דווקא כן נגמרות) הוא דווקא היותר מוצלח לתיאור שאת מחפשת, בדיוק משום שהוא לא מאפשר את הסיום הזה שלא מוצא חן בעייניך."
אני לא צורכת תרבות *כדי* לחפש לעצמי מודלים לחיקוי. אני פשוט לא נהנית מהפורמט הזה (או ליתר דיוק, באיזשהו שלב אני אומרת "'סאעמק, לא רוצה לדעת איך זה מסתיים, בסדר?!"). יש משהו מאד מורט עצבים במריחה הזו, מה גם שהרבה פעמים הפורמט הזה מגיע עם כל מיני חוליים כמו מתיחה מלאכותית של קווי עלילה, מהלכים מופרכים שלא מוסיפים ליצירה, ובמקומות מסוימים גם קווי עלילה שמתחילים ולעולם לא מגיעים לסיום. אני אוהבת עבודות שמישהו חשב עליהן בצורה הוליסטית, מההתחלה ועד הסוף, והגיש שלי אותן מוגמרות, מושחזות היטב, ותחומות בזמן ובהיקף.
לגבי ההערה על מערכות יחסים כהגשמה האולטימטיבית – אני מקבלת את האמירה שגם לדמויות גבריות יש את זה, לא חשבתי על זה ככה. אבל אני עדיין מרגישה שכשהגיבור הוא גבר אז האשה היא סוג של "פרס", ובמקרה של מולאן זו פסגת ההגשמה העצמית שלה. אני מניחה שאי אפשר לנתק את ההרגשה שלי מההקשר הרחב יותר של תפיסת הגבריות\נשיות בחברה שלנו, ככה שאני לא פוסלת את האפשרות שאני מכניסה ליצירה משמעויות נוספות משלי, שהן לא מחוייבות המציאות.
לגבי חכמה שמגיעה מהשחלות – למה מכשפות וקוסמים בסיפורים של פראצ'ט עושים קסם בצורה שונה (כן, אני יודעת שיש לו את אסקרינה, אבל תזרום איתי)? למה מכשפות לומדות קסם על ידי כך שהן עושות כביסה ומטפלות ביבלות ומילדות תינוקות (מישהו אמר תפקידי נשים מסורתיים?) אבל קוסמים לומדים על קוואנטום? למעשה, האוניברסיטה בעולם של פראצ'ט היא במפורש מקום שלנשים אסור להכנס אליו.
אז כן, המכשפות של פראצ'ט מאד חכמות, אבל הן חכמות בצורה שהיא לחלוטין נשית-מסורתית. יש להן חכמת חיים, לא תואר מהאוניברסיטה. וכן, אני יודעת שפראצ'ט מצייר אותן בצורה הרבה יותר מחמיאה מהקוסמים, וכן, כדרכו של פראצ'ט הכתיבה שלו היא שיקוף ציני ומפוכח של המציאות שלנו, אבל עדיין.
כאשה שאין לה שמץ של חכמת שחלות (למעשה, השחלות שלי סובלות מפיגור קל), אבל כן, כנראה, מתאימה לכמה סריאוטיפים קלאסיים של החנון המצוי, התיאור הזה מציק לי מעט.
את אומה לא קראתי.
פייבלס – יש לי זכרון עמום שזה היה קומיקס מוצלח וששלגיה היתה לעניין. אני חושבת שזו אחת היצירות שהפסקתי איתן באמצע בגלל אורך בלתי נסבל.
מעניין אותי לדעת איך את מתמודדת עם סדרות טלוויזיה שגם הן (על פי רוב) בפורמט "מתגלגל" שכזה. בוודאי שהן לא תחומות בזמן ובהיקף.
אבל יש משהו אחר שהתריד אותי יותר. כן המכשפות אצל פראצ'ט שונות מהקוסמים, הנה תיאור אחר שלהן: לגרני ווטרוקס לא איכפת מה העולם יעשה, הוא פשוט יעשה מה שהיא אומרת טם הוא יודע מה טוב בשבילו. נני אוג היא השליטה הבלתי מעורערת של השבט. מגרט היא גם אמא טרייה וגם החצי היותר מתפקד של המונרכיה. וכולי. ממש תפקידי נשים מסורתיים כהגדרתך. אז כן, אפשר לקחת חלקים די מינוריים בתיאור שלהן ולהפוך אותם למרכז, אם ממש מתעקשים.
בקיצור, זה מרגיש לי שאת מחייבת את הגיבורות שלך לא רק להצליח, אלא גם להצליח "כמו גברים". באותה הדרך ובאותם האמצעים. אחרת זה לא טוב. וגם כשהן עושות את זה, זה לא נגמר. כי אם הגיבור יזכה בבחורה זה בסדר, אבל אם הגיבורה תזכה בבחור אז לא. אני תוהה מה בעצם ההצדקה לכל זה?
טוב, אני מניח שתמיד יש את סמנתה קרטר. היא בסדר, נכון?
אני לא רואה סדרות טלויזיה (או טלויזיה בכלל). למעשה, הטלויזיה שלנו מחוברת רק לDVD.
הסדרה היחידה שראיתי בשנים האחרונות היתה Battlestar Galactica, וגם זה כי היא כבר נגמרה וכי הבטיחו לי שהיא ממש מהודקת מבחינת עלילה ושהיא שווה את זה. למרות כל זאת, אחרי העונה השניה בערך חוויתי את משבר ה"'סאעמק, לא מעניין אותי לדעת מה קורה בסוף, בסדר?!" המסורתי.
לא אמרתי שהמכשפות של פראצ'ט בעייתיות באופן אבסולוטי (למעשה, אמרתי בדיוק את ההפך).
אני מנסה להצביע על ההנחה שקיימת גם בדברים שלך וגם ביצירות האלה שיש "דרך של גברים" ו"דרך של נשים" להצליח. אתה לא חושב שיש מקום לשאול מאיפה היא הגיעה ואם יש לה בסיס? ואם הנרטיב הזה, אפעס, לא תואם אותי, מותר לי לבקש גיבורות שאני כן יכולה להזדהות איתן?
עניתי לך כבר על בחור זוכה בבחורה לעומת בחורה זוכה בבחור. כנראה שלא הרחבתי מספיק.
כן, אתה צודק, זו נקודה שלא חשבתי עליה ככה – גם גברים נוטים לסיים את הסרט\ספר כשהם אוחזים בבחורה. עם זאת, עדיין יש הבדל בהרגשה שלי לגבי הסופים השונים. במובן מסויים, הפער הזה דומר בעיני לפער בצורה שבה נתפש גבר ש"מזיין" הרבה בנות לעומת בחורה ש"משתרללת". גם כאן, המעשה זהה (יחסי מין עם המון פרטנרים), אבל השיפוט הערכי שאנחנו מצמידים אליו שונה אצל הרבה אנשים.
אני מניחה שהסיבה לפער הזה אצלי היא שאני גם לא חפה מהשפעותיהן של תפישות חברתיות רווחות. היום, אשה עדיין נחשבת כסוג של "סמל סטטוס" (באותה שורה עם אוטו גדול ומשכורת שמנמנה), ואילו גבר (ומשפחה) נחשבים כהישג האולטימטיבי שאשה אמורה לשאוף אליו.
או, שזו בדיוק הייתה הנקודה שלי.
אני לא חושב שיש "דרך של נשים" ו"דרך של גברים" ואני גם לא ממש משוכנע שזה חלק אינראנטי מהיצירה. אני ברצינות חושב שיש פה יותר עיניין של הציפיות וההנחות המוקדמות שלך מאשר היצירה עצמה.
קצת על מולאן והבעייתיות של הסוף בעיני.
אני חושב שאני מבין מאיפה באה הרתיעה שלך מהסוף של מולאן, בכל הפעמים בהן הגבר משיג בסוף הבחורה (אולי ברובן כי לא בדקתי ממש את כולן), הוא משיג אותה מייד בסיום המשימה, או שהוא הולך לחלץ אותה מהמרתף, או שהוא מתחתן איתה, אבל בכל מקרה הוא האקטיבי, הוא "משיג" אותה, ואילו במולאן היא חוזרת הביתה לאבא שלה ולמשפחה שלה כדי לקבל את הפרס האמיתי שהוא קבלה של השונות שלה ומי שבא ו"משיג" אותה זה הנסיך, או במקרה הספציפי בן הגנרל, את מולאן לא מעניין להתחתן, אנחנו רואים את זה מתחילת הסרט, היא רוצה לראות עולם, לעשות דברים, חתונה היא הדבר האחרון שהיא מעוניינת בו.
היא יוצאת להרפתקה לא מתוך תחושת שליחות עזה להציל את סין, אלא מתוך אהבה לאבא שלה שאותו היא מעריצה ואוהבת, לכן הסוף עם בן הגנרל הוא סתמי, הופך את הנצחון שלה למיותר, הנשים שואלות את עצמן "ומתי היא תתחתן?" ואז בן הגנרל יפה התואר מופיע, היא לא עוד האישה שהצילה את סין ואפילו הקיסר השתחווה בפניה אלא רק עוד בחורה נורמלית שהצליחה להשיג שידוך מוצלח.
וזה מקומם, כי מולאן הצילה את פאקינג סין, ניצחה את צבא ההונים, התמודדה עם פציעה, שינתה את הצבא מקצה לקצה, הראתה לנשים ולגברים שאם אתה מערער על היבטי המגדר שלך אתה יכול להשיג כל מה שתרצה, וכל זה חשוב כקליפת השום לאנשים היחידים שהיא מחשיבה את דעתם לעומת השידוך שלה, אגב את מעלות האישה הטובה היא לומדת מהחיילים בשיר הכי מזעזע בסרט, שגורם לצופה לצחוק בגלל הבוטות שלו, אם היא היתה הולכת לשדכנית אחרי הסיבוב שלה בצבא היא היתה עוברת את כל המבחנים בלי למצמץ פעמיים, אבל היא לא הלכה אליה, כי זה לא מה שהיא רוצה, והרצון שלה לא מעניין אף אחד כי יש גבר שהחליט שהיא מספיק טובה עכשיו כשהיא הצילה את סין למרות שקודם הוא השאיר אותה בשלג ובקור כי היא ערערה על תפיסות המגדר של החברה.
תודה :)
איך לא זכרתי את זה קודם?
(יש דרך לאמבד יוטיוב בתגובות?)
נהדר!
מצטערת שלא פרסמתי את התגובה שלך קודם, מסננת הספאם שלי אכלה אותה.
אפשר לקבל המלצות על כמה טקסטים/ספרים פמיניסטיים כאלה, שהם נגישים גם להדיוטות שלא עוסקים בתחום המחקר או האקטיביזם הפמיניסטי ועדיין היו מעוניינות להרחיב את בסיס הידע שלהן וקצת יותר לשלוט בשפה ולהיות מסוגלות להגן בחברה על טיעוניהן רבי התוקף?
אני יודעת שאני פמיניסטית ובשנה האחרונה (בערך) חוויתי התעוררות עזה של רגשות בכיוון, אבל לפעמים אני מרגישה שאין לי מספיק מילים כדי להתבטא בנושאים הקשורים לכך.
משהו להציע, מישהו?
תודה :)
שלום, וסליחה על התגובה המאוחרת, הייתי צריכה לחשוב על זה קצת.
קודם כל, אני אסתייג ואומר – אני לא מי-יודע-מה בקיאה בתאוריה פמיניסטית אה-לה החוג למגדר, והנסיון שלי גורם לי לחשוד שהתעמקות עודפת בתיאוריה דווקא מהווה מכשול בפני פמיניסטית הרחוב (בקווים כלליים, הטיעון הזה ועוד כמה שאני לא אפרט כרגע).
לעניין השאלה שלך:
אני התחלתי עם "מיתוס היופי" של נעמי וולף. היו לי הסתייגויות ממנו (ממרחק השנים – אין לי מושג מה הן היו), אבל הוא חידד עבורי הרבה מאד בעיות שהייתי צריכה להתמודד איתן.
מעבר לכך, רוב הספרות שפגשתי סיפקה חווית קריאה איומה ונוראית, אז אין לי עוד ספרים נחמדים להמליץ עליהם, אולי לקוראים\קוראות האחרים יש.
עריכה: פמיניסטית הצללים, שיר, ממליצה על "פמיניזם זה לכולם" של בל הוקס.
עם זאת, יש כמה מקורות לא רעים באינטרנט.
רשימה מצומצמת, בתור התחלה:
Finally, A Feminism 101 Blog
כמו שהשם מציע, זה בלוג שנועד לענות על שאלות בסיסיות בנושא פמיניזם. הוא לא מתעדכן כמעט בכלל, אבל הוא מקום טוב להתחיל ממנו.
Yes Means Yes
מתעסק בעיקר בתחום של אונס והטרדות מיניות.
יחסי מין
מיניות, מגדר ופמיניזם.
אחד הטובים בעברית, אם לא ה.
ראומה
אותו כנ"ל.
Sociological Images
לא ממש בלוג פמיניסטי, אבל מספק הרבה מאד דוגמאות קונקרטיות לבעיות שמדברים עליהן במקומות אחרים.
NSWATM
שכבר גמרנו עליו את ההלל. מסקוליזם, כאן בשביל שלמות הרשימה.
כל הבלוגים הללו מתכתבים אחד עם השני ואחרים באופן תדיר, אז אם תעקבי אחריהם חזקה עליך שגם תחשפי למגוון הדעות והמורכבות שיש בתחום, וגם תגלי מקורות חדשים. מעבר לכך – בכולם יש רשימת קישורים ענפה שאפשר ללכת לאיבוד בה בכיף.
בהצלחה!
וגם Feminist Frequency בשביל מבט ביקורתי על המדיה.
אני ממליץ לקרוא את סימון דה בובאר ואת נוואל אל סעדווי… גם אני לא מגיע מחוגי המגדר ואני לא סוציולוג טוב ככ… אלו היו קריאות טובות ומעניינות עבורי…
קראתי את "המין השני", זו היתה חתיכת קריאה אתגרית.