ריקודי עמוד

בהתאם לבקשת הקהל (היי איש גדול!), אני אתחיל לפרסם כאן טקסטים והרצאות שלי שהופיעו במקומות אחרים. הפוסט הבא מעובד מתוך הרצאה שהעברתי בערב פתיחת הסטודיו החדש של האקדמיה לריקוד ופיטנס על עמוד.

כשסיפרתי להורים שלי לפני כמה חודשים שאני מתחילה ללמוד לרקוד על עמוד, אבא שלי תקע בי את אחד מהפרצופים האלה שאבות שומרים להזדמנויות שהבנות שלהם עושות משהו שנראה להם מפוקפק, ואמא שלי לקחה אותי הצידה, רחוק מאבא שלי, ושאלה אותי בשקט בשקט אם אני צריכה עזרה עם הכסף.

למען האמת, אני לא מאשימה אותם. הרי הדבר הראשון שעובר לרובנו בראש כשאנחנו חושבים על ריקודי עמוד זה סליז. מועדוני חשפנות, גברים מזיעים שותים אלכוהול מדולל וזול מול בחורות מופקרות שמתפשטות בשביל כסף. איכס.

אז קודם כל, זה יפה שהתגברתן על הסטיגמה והגעתן עד כאן כדי לשמוע ולראות על מה כל הרעש. ראיתן את ההופעות (תלחצו. אני רצינית.) שהיו לנו כאן עד עכשיו? איזה יופי, נכון? אבל אני מתארת לעצמי שאולי אתן עדיין חוששות קצת. לא, לא – זה בסדר להגיד את זה. גם אני הרגשתי ככה כשהתחלתי. אולי אתן חוששות ממה הסביבה תגיד? אולי אתן שואלות את עצמכן מה זה אומר עליכן? ולמי בכלל אפשר להראות את הריקוד הזה?

עריכה: ולמי שלא ראה ריקוד עמוד מעודו, זה אחד האהובים עלי (למרות איכות הצילום הנמוכה):

אני כאן כדי לספר לכן טיפה על העבר, על העתיד ועל האמנות שבעיסוק הזה. לחדשות מבינכן – אולי אני אצליח להפיג חלק מהחששות, ולאלה שכבר רוקדות – אני מקווה שאני אחדש לכן במשהו.

מאיפה הגיעו ריקודי העמוד?

בניגוד לאמונה הרווחת, ריקודי העמוד לא התחילו בתור הריקוד אקזוטי שאנחנו מכירים היום. למעשה, צורות שונות של ריקוד על ועם עמוד היו מקובלות בתרבויות שונות בעולם במשך הרבה יותר שנים משנדמה לכi, ואת חלקן נתן לראות עד היום.

באיזורים כפריים שעדיין משמרים את המסורות הישנות שלהם ברחבי אירופה, מקובל לערוך פסטיבלים עבור ימים שמציינים את תאריכי חילופי העונות. למשל, יום מאי הוא פסטיבל לכבוד תחילת האביב, פנטקוסט הוא חג ששורשיו נטועים בחג הקציר היהודי, ובמקומות מסויימים חוגגים גם את יום אמצע הקיץ. קל לדמיין שעבור חקלאים שקצב החיים שלהם נקבע על ידי עונות השנה, התאריכים הללו יהיו משמעותיים למדי. במהלך החגיגות, החוגגים נוהגים להקים עמוד שנקרא עמוד-מאי במתחם הפסטיבל, לקשט אותו בפרחים, צמחים וסרטים ולרקוד סביבו ריקודים מסורתיים שהשתנו לאורך התקופות.

במהלך השנים המנהג הזה איבד מהמשמעות המקורית שלו, והיום הדעות חלוקות לגבי הסמליות שהיתה לו עבור התרבויות הקדומות שהחלו בו. יש חוקרים שמאמינים שהעמוד נועד לסמל פריון (לא שיש לי מושג למה עמוד זקוף מקושט בזרים באמצע הכפר יכול לסמל פריון), יש כאלה שטוענים שהוא מייצג את ציר הסיבוב של העולם, ויש שחושבים שהוא שריד של המנהג הפאגאני הקדום לעבוד עצים מקודשים.

המנהג הזה היה מקובל בימי קדם, ובמאות ה18 וה19 הפופולריות שלו ירדה מאד ברחבי אירופה, אבל כמו שאמרתי – עדיין נתן למצוא מקומות שמשמרים אותו פה ושם.

עוד צורה קדומה של ריקוד עם עמוד אנו מוצאים באפריקה. יש עדויות מוקדמות לכך שנשים מאורסות בשבטים אפריקאים מסויימים נהגו לרקוד בצורה פרובוקטיבית סביב פאלוס עשוי עץ עבור בני הזוג שלהן כדי להראות להם שהן חושקות בהם.

אבל כמו שאתם בטח מבינים, אלו צורות ריקוד די רחוקות ממה שאנחנו מכירים היום. במזרח הרחוק אנחנו יכולים למצוא פרקטיקות קרובות הרבה יותר לריקודי המועדונים שלנו.

בהודו נפוצה צורת ספורט מסורתית שנקראת מלקמב. המילה מלקמב מורכבת משני חלקים – מלה, שמשמעותו "מתעמל" או "ספורטאי" ו"קמב" שמשמעותו "עמוד". האזכור הראשון לצורת הספורט הזו הוא מהמאה ה12, אם כי נראה שהוא לא היה נפוץ במיוחד עד המאה ה19, אז מאמני כושר התחילו להשתמש בו כאימון משלים למתאבקים, שנועד לפתח אצלם חוזק, גמישות וסיבולת. בהתחלה, המתאמנים השתמשו רק בעמודי עץ רחבים, אבל הצורך לעבוד על סוגים שונים של אחיזות גרם להם להתנסות בחומרים שונים כמו קנים וחבלים. היום שרדו 3 סוגים עיקריים של עמודים. מלקמב עמוד הוא הצורה הקרובה ביותר לעמודי המתכת שלנו. מדובר בעמוד עץ רחב, מקובע לרצפה, שבקצהו מעין מגרעת שמאפשרת למתאמנים להדגים תרגילי איזון בעמידה עליו. מלקמב תלוי דומה למדי בצורתו למלקמב העמוד הרגיל, אבל במקום לקבע אותו לרצפה, תולים אותו מהתקרה באמצעות חבלים. התזוזה והסיבוב של העמוד הופכת את האימון עליו לקשה יותר, ובמובן זה הוא מזכיר מעט את העמוד המסתובב שלנו. ולבסוף, מלקמב חבלים הוא צורת אימון בה המתאמנים מבצעים תרגילים תוך שהם תלויים מהתקרה באמצעות חבל שהם מלפפים סביב גופם. זו צורת המלקמב היחידה בה מקובל שנשים לוקחות חלק.

ואחרונה חביבה, התעמלות עמוד סיני היא צורה של אקרובטיקה שנפוצה במופעי קרקס. לעתים המתעמלים עושים שימוש בעמוד מסתובב, והמופע כולל גם תרגילי קפיצה בין מספר עמודים סמוכים. כדי לשפר את האחיזה בעמודים הסיניים, לעתים מצפים אותם בגומי. הציפוי מאפשר לבצע תרגילים קשים יותר בלי להחליק, אבל גם מונע מהמתעמלים לבצע סיבובים ומגדיל את הסיכוי לפציעות בגלל החיכוך הרב.

איך התפתח הריקוד שאנחנו מכירים היום?

לא ממש ברור מה עלה בגורלם של ריקודי העמוד בעולם המערבי עד לסוף שנות השלושים של המאה העשרים. אז, בתקופת השפל הגדול בארצות הברית, קרקסים נודדים היו עוברים מעיר לעיר ומעלים מופעי בידור באוהלי קרקס ענקיים – בדומה להיום. בין המופעים המרכזיים של הקרקס, אקרובטיות היו משעשעות את הקהל בטיפוס על עמודי האוהל והחזקת פוזות באוויר. באופן לא מפתיע, ההופעות הללו זכו לפופולריות רבה ואפילו קיבלו את כינוי החיבה ההמוני "הופעות הוצ'י קוצ'י". כשהן נישאות על כנפי אהדת הקהל והאינטרס הכלכלי הטהור שלעולם אינו מכזיב, עברו ההופעות הללו מהאוהלים המרכזיים של הקרקס לאוהלים מיוחדים שהוקדשו רק להן – בהן הרקדניות הופיעו בצורה מפתה מול קהל של גברים מריעים.

ריקודי העמוד עשו את דרכם מהאוהלים הנודדים אל במות המועדונים כאשר סצינת הבורלסק התפתחה ונעשתה מקובלת יותר בשנות החמישים. הריקוד המתועד המוקדם ביותר שיש לנו הוא הופעה של Belle Jangles במועדון החשפנות Mugwump שבאורגון, משנת 68, אבל רק בשנות השמונים השגעון התרומם ממש כשהוא תפס את איזור האורות האדומים בוונקובר, קנדה, ומשם התפשט כאש בשדה קוצים דרך ארצות הברית לעולם כולו.

בשנות התשעים, רקדנית קנדית בשם Fawnia Mondey Dietrich סללה את הדרך לליבו של הציבור הרחב כשהחלה להעביר שיעורי ריקוד פתוחים לכל, והתחום החל לצבור פופולריות גם מחוץ לזירת המועדונים תוך שעוד ועוד אנשים התוודעו ליתרונות הבריאותיים שגלומים בו. גברים רבים הצטרפו גם כן לטרנד, והיום יש בתי ספר לריקוד ברחבי העולם שמציעים שיעורים לגברים בלבד.

אם כך, אנחנו רואים שהגלגול הנוכחי של העמוד כעזר לריקוד מועדונים אירוטי, הוא אפיזודה קצרה יחסית בחיים שלו.

ולאן הולכים ריקודי העמוד?

כיום קיימים בעולם מספר ארגונים מקצועיים שמטרתם להסדיר את התחום מבחינת התרגילים המוכרים ואופני הביצוע שלהם, עמודי הריקוד המקובלים, והכשרת מורות ומדריכות. אחת לתקופה מתקיימות תחרויות בין הרקדניות המובילות בעולם, ויש קבוצות שפועלות במרץ להכרה בתחום כספורט אולימפי רשמי, אם כי הן נתקלות בהתנגדות מצד גורמים שונים. אחת הבעיות הגדולות במהלך כזה היא שהתחום סובל ממחסור חמור ברגולציה, כיוון שבצורתו המודרנית, הוא צעיר יחסית. על אף המאמצים של הארגונים השונים, עדיין אין סטנדרט אחיד לביצוע או אפילו שמות אחידים לתרגילים – לא קיימת שיטת ניקוד מקובלת, כך שאין דרך פורמלית להעריך את הרקדניות וזה שכיח למדי שאותו תרגיל נלמד תחת שמות שונים בבתי ספר שונים לריקוד, אפילו באותה העיר! כמו כן, כצפוי, לא חסרים מתנגדים בגלל הסטיגמה שדבקה בריקודי העמוד כצורת בידור זולה להמונים. ולבסוף, באופן מפתיע למדי, בין המתנגדות ישנן גם רקדניות שחוששות שהפיכת התחום לספורט אולימפי תזרים אליו מתעמלי מכשירים ומתעמלי עמוד סיני שישתלטו על התנועות בקלות ויהפכו אותו לספורט הישגי תוך דחיקת רגליהן של הרקדניות האמנותיות יותר.

מה זו החיה הזו? זה ספורט? זו אמנות? זה קרמבל תפוחים?

היום אפשר למצוא שלושה "טעמים" עיקריים של ריקוד על עמוד. צורה אחת היא ריקוד אקזוטי (לא לפתוח בעבודה), שהיא הצורה שבדרך כלל חושבים עליה כשמדמיינים ריקודי עמוד. אלה הריקודים שתמצאו במועדוני החשפנות. החשפניות בדרך כלל יתפשטו במהלך הריקוד, ההופעה תכלול מרכיב משמעותי יותר של ריקוד ופחות של אקרובטיקה, והכוריאוגרפיה שלה מינית ביותר במטרה לעורר ולגרות. צורה אחרת, היא ריקוד העמוד ה"ספורטיבי". כאמור, רבים עמדו על היתרונות הבריאותיים שבריקוד זה וזיהו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בו. כדי לשווק את ריקודי העמוד כספורט לקהל הרחב ולהמנע מהרתעת לקוחות פוטנציאליים, ישנם שמבדלים את עצמם במופגן מכל דבר שעשוי להזכיר מיניות. בדרך כלל הם ילמדו את התנועות בצורה טכנית ורובוטית כמעט וידגישו בעיקר את השרירים הפועלים והכח שבכל תנועה. וישנה "דרך המלך" – בתי ספר שבוחרים להתייחס לריקודי העמוד כאמנות.

וזו אכן אמנות. כרקדניות, אנחנו מספרות סיפור ויזואלי לצופים שלנו. אנחנו בוחרות את המוזיקה המתאימה לסיפור, זו שתיצור בצופים את הרגשות שאנחנו רוצות לעורר. אנחנו לובשות בגדים שישתלבו עם המוזיקה ויעשירו את החויה (אמנם, בריקוד על עמוד יש מגבלה טכנית – הבגדים חייבים להיות קצרים, אבל עדיין יש מקום להרבה יצירתיות). כמו לכל סיפור טוב, גם לריקוד שלנו יש עלילה – אקספוזיציה, נקודות מפנה ושיאים שלוקחים את הצופים שלנו לקתרזיס, והכלי שבו אנחנו מספרות אותה, הוא הגוף שלנו. בריקוד, תרגילי האקרובטיקה משמשים כרגעי השיא, והריקוד קושר אותם יחד ונותן קונטקסט לעלילה.

התוצאה מאד סקסית, זה נכון. היא סקסית כמו שכל אמנות שאנשים יוצרים עם הגוף שלהם היא סקסית, אבל היא לא בהכרח סליזית. החוזק והגמישות של המתעמלות האמנותיות, הם לא סקסיים? ומה עם החן והאלגנטיות של רקדניות הבלט, או הדרמה והתיאטרליות של רקדניות הטנגו? והיופי בכל העניין הוא שאלמנטים מכל צורות האמנות הללו נתן למצוא ולשלב בריקודי העמוד. וזו אמנות מאד ספורטיבית, גם זה נכון. היא בונה חוזק שרירים באמצעות שימוש במשקל הגוף כהתנגדות, סיבולת לב ריאה כשמגיעים לרמה שמאפשרת לרקוד ברצף לאורך זמן, וגמישות רבה שנדרשת לביצוע חלק מהתרגילים.

אני חושבת שאפשר רק להרוויח מלימוד ריקודי עמוד. כאן תוכלו להוכיח לעצמכן שאתן מסוגלות לבצע את תרגילי האקרובטיקה הללו, שבינינו – רמת הקושי של חלקם די פסיכית, תגלו איך אתן יכולות להיות גם חזקות בצורה בלתי רגילה וגם נשיות, אם זה מה שתרצו, וכן – גם תרגישו סקסיות. זה כיף וזה מותר וזה נהדר.

היום, אחרי שההורים שלי ראו מה אני מסוגלת לעשות על עמוד, גם אמא שלי רוצה להצטרף לשיעורים.