חזה עוף בלימון ועשבי תיבול
בראש רשימת המתכונים הבלתי-ניתנים-להפלה שלי נמצא חזה העוף בלימון ועשבי תיבול. הוא עשוי מרשימת מרכיבים שכמעט תמיד יש (לי) בבית, וכל עוד מקפידים לא לייבש אותו בזמן ההכנה, הוא אף פעם לא נכשל.
שוטפים ומייבשים את השניצלים ושמים בקערה.
מעל השניצלים סוחטים לימון טרי. כמה? כמה שיותר יותר טוב. בפעם האחרונה שהכנתי השתמשתי כמעט בשני לימונים על ערימה של 6 שניצלים (שזה 3 חזות עוף).
מוסיפים שום כתוש. לי בד"כ יוצא יחס של שן שום גדולה לכל שניצל.
מעל מוסיפים עשבי תיבול. איזה? אני אומרת שכל דבר ירוק שיש לי בארון יכול לעבוד (חוץ מפטרוזיליה וכוסברה). אבל ברצינות, בדרך כלל יוצא לי להשתמש בכל שילוב של העשבים הבאים, על פי המצאי באותו הרגע. אני משתמשת בגרסאות היבשות כמעט תמיד:
טימין
אורגנו
רוזמרין
מיורן
בזיליקום
עוד אופציות משמחות:
קצח (לא להגזים)
סומק (אם יש לכם סומק טוב ועז טעם, לא הפלסטיק שמוכרים בחנויות)
פלפל שחור גרוס גס (אם אתם, כמו מר בחור, אוהבים את הפלפל שלכם עם קצת אוכל, אפשר לצפות את השניצלים בזה לפני ההכנה. הוא טוען שזה יוצא טעים, אני לא נוגעת)
צריך להיות נדיבים בכמויות של עשבי התיבול. המטרה היא לא לצפות לגמרי את העוף (כי זה יהיה סתם מר ולא כיפי), אלא להגיע למצב שהוא מנוקד בנדיבות.
מעל הכל מזליפים ביד רחבה שמן זית איכותי ועז טעם ומערבבים ככה שהמשרה יצפה את העוף מכל הכיוונים.
שימו לב שלא מוסיפים מלח לתערובת. בשלב הזה המלח לא יוסיף לטעם וסתם יגרום לעוף להפריש נוזלים לתוך המשרה שלו.
עכשיו אפשר לתת לעוף לישון קצת בתוך התערובת. אם אתם חרוצים ומכינים לעצמכם אוכל בבוקר, אפשר להשאיר אותו עד שחוזרים מהעבודה – כמה שיותר יותר טוב. אם אין זמן, גם בישול מיידי יוצא טעים. שימו לב שאם משאירים את העוף למשך כמה שעות בתערובת הוא מקבל צבע לבנבן מעט. זה קורה בגלל הלימון וזה בסדר גמור.
מחממים מחבת לצלייה. אם יש מחבת פסים, מה טוב, אם לא מומלץ להשתמש במחבת איכותית עם תחתית עבה, ורצוי שתהיה מצופה טפלון.
כשהמחבת חמה מאד מניחים את השניצלים ונותנים להם להיצלות דקה מצד אחד ואז הופכים לצד השני. אם השניצלים עבים וצריכים להתבשל מבפנים, מנמיכים מעט את האש (בכיריים החשמליות שלי אני מורידה את החום מהמקסימום לחצי) וצולים עד שהם מוכנים תוך כדי שהופכים אותם מצד לצד כל דקה בערך. כמה דברים חשובים:
אנחנו מנמיכים את האש והופכים את השניצלים לעתים תכופות כדי שעשבי התיבול לא יישרפו. הם כן משחימים מעט בזמן הבישול, אבל כל עוד לא מפחמים אותם זה יוצא טעים.
אם נשאר רוטב אפשר לשפוך אותו על השניצלים תוך כדי ההכנה (לא לשכוח להפוך את השניצל אחרי ששופכים עליו רוטב כי הרוטב נגע בבשר נא). זה יגרום להם לקבל צבע שחום לטיני נאה.
אם אתם עצלנים, כמוני, סביר להניח שהשניצלים שלכם לא אחידים בעובי. במקרה כזה מומלץ להניח את החלקים העבים במרכז המחבת, קרוב למרכז החום, ואת הדקים קרוב לקצה כדי שלא יתייבשו.
איך יודעים שמוכן מצד אחד ולא מיבשים את השניצלים מצד שני?
אני לוחצת מעט עם המזלג על האזור העבה של השניצל. אם מרגישים שמתחת לשכבה העליונה המרקם ג'לטיני, השניצל צריך עוד הכנה. ברגע שהמרקם משתנה למוצק, מוציאים את השניצל כדי שלא יתייבש.
אם אתם חסרי בטחון, אפשר לחתוך חתך קטן בשניצל ולהציץ פנימה. הבשר צריך להיות לבנבן ולא ורוד נא, וצריכה להיקוות בריכה קטנה ושמחה של נוזלי בשר כמעט צלולים בחתך. אם אין נוזלים – העוף התייבש.
בגלל שחלק מעשבי התיבול משתחררים מהעוף במהלך הצלייה ונופשים בתחתית המחבת כשהם משתזפים לאיטם באושר, וכיוון שאני לא אוהבת חתיכות שרופות באוכל שלי, אני מקפידה לנקות את המחבת בין כל שני מחזורי הכנה של שניצלים. פשוט לוקחים כמה ריבועים של נייר מגבת ומנגבים את המחבת מעל הכיור כדי שכל החתיכות השרופות ייפלו. בגלל זה חשוב שהמחבת תהיה מצופה בטפלון.
זהו,
אחרי שמכינים את כל השניצלים בדרך הזו אפשר להוסיף להם מעט מלח ולהגיש לצד כל דבר שנראה לנו. הם הולכים נהדר עם אורז או תפוחי אדמה אפויים, ויכולים להיות טעימים גם בסנדוויץ' או בסלט.
סמלים עוברים לסוחר
חדר עבודה חדש
על טהרת האיקאה והטמבור, ושום מילה על כישורי הצילום הנעדרים שלי…
* החדר לא באמת כזה חשוך, אני סתם לא יודעת איך לצלם אותו ככה שגם הצבעים ייראו יפים וגם יראו משהו.
ישיבות מסודרים
יוסי גורביץ' כותב על הדיון סביב פירוק ישיבות ההסדר. בין לבין הוא מקשר לטור של יעל משאלי באתר ynet. למי שמתעצל לקרוא, הבחורה כותבת:
אל תאיימו עלינו. רוצים לסגור את ישיבות ההסדר? לכו על זה. ואז, מה אתם חושבים שיקרה? שפתאום בנינו המצויינים יתגייסו לגדודי גבעתי במחלקות רגילות? לא יהיה. אין לנו עניין. אנחנו ציוניים, לאומיים, דמוקרטיים כמו כל אחד אחר (ולדעתי הרבה יותר), אבל אנחנו לא מתלהבים משירות צבאי משותף עם חילונים. הנה, כתבתי את זה.
ומסכמת ב:
אל תפחידו אותנו בפירוק ישיבות ההסדר ופיזור החיילים ביחידות רגילות. לא נתגייס. ואז מה תעשו?
הצבא לא היה מחזיק את ישיבות ההסדר כמו שהן אם זה לא היה כדאי לו. כל הצ'ופרים שמקבלים חיילי ההסדר הם ביטוי לשיטת "המקל והגזר" הצה"לית. נמאס לו עכשיו מהגזר? אפשר לנסות את המקל, רק תיזהרו מלפרק את הקש האחרון שמחזיק את צה"ל של היום… שלא תישארו עם כל הגזר ביד.אל תפחידו אותנו בפירוק ישיבות ההסדר ופיזור החיילים ביחידות רגילות. לא נתגייס. ואז מה תעשו?הצבא לא היה מחזיק את ישיבות ההסדר כמו שהן אם זה לא היה כדאי לו. כל הצ'ופרים שמקבלים חיילי ההסדר הם ביטוי לשיטת "המקל והגזר" הצה"לית. נמאס לו עכשיו מהגזר? אפשר לנסות את המקל, רק תיזהרו מלפרק את הקש האחרון שמחזיק את צה"ל של היום… שלא תישארו עם כל הגזר ביד.
ואני אומרת שאין גבול לחוצפה של הציבור הדתי בארץ שלנו. גברת משאלי, גם אני לא מתלהבת משירות בצבא מסיבותי שלי, ויש הרבה כאלה. לא מההקרבה שזה דורש, לא מהתנאים, לא מהתהליך, ולא, גם לא מהשירות עם דתיים ומההגבלות שזה מטיל עלי, ואף על פי כן עשיתי שירות צבאי מלא++ באורך 6 שנים. אז אל תנופפי מולי בדרישה שלך להקל מהציבור שאת שייכת אליו את חובותיו האזרחיות באמתלות דתיות, כשהנטל כולו ייפול על כתפינו החילונים המצורעים שאתם לא מוכנים לשרת איתם, ואז תתהדרי בציונות, הלאומיות או הדמוקרטיות שלך. אי אפשר להחזיק את המקל בשתי הקצוות.
בחלם
בנסיון להגיב לטענות בדבר חוסר היכולת לתקשר עם הציבור ולסהרוריותו של השמאל הישראלי, העלו בצלם בלוג חדש לרשת, שאמור לשמש כבימה לדיון חופשי של חברי הארגון עם המנגחים, התוהים והתועים. בנתיים אין שם יותר מידי, אבל אני מתכננת לעקוב כי אם זה יתרומם בטח יהיה מעניין.
בתור תופין לעידוד התאבון, וכאות מבשר לבאות, אחד הפרסומים הראשונים שהחברים העלו הוא הקמפיין החדש של הארגון לכבוד 20 שנה להיוולדו: "שירת הטוקבקים" (לכו תראו).
בקמפיין, הלא פחות ממבריק, מנשה נוי מקריא ממיטב הטוקבקים שזכה להם הארגון. הקונטרסט בין התוכן המזעזע לפאתוס בו הדברים מוקראים פשוט נפלא.
כמובן שבמטרה המוצהרת של הבלוג – קיום קשר ודיון בלתי אמצעי כדי לרכך קצת את הרתיעה מהארגון – הקמפיין מפספס לחלוטין, אבל בכל זאת הוא מצחיק להפליא ובפוליטיקה כמו בחיים צחוק תמיד עדיף על בכי.
כאמירת שוליים: אחד הדברים המעניינים שראיתי בתגובות לפרסום הזה הוא הפנייה למאמר באתר קדמה שמדבר על ההתנשאות האשכנזית כלפי מזרחים, כפי שהיא משתקפת בקמפיין הזה. המאמר והדיון שהיה בעקבותיו העלו אצלי כמה שאלות שאולי אני אפתח מתישהו:
יש לנו דרך מעניינת "להקרין" את הדעות והאג'נדות שלנו על נושאים שלא בהכרח מתאימים להן ובצורה כזו לכופף את הדיון לכיוונים שנראים לנו. אני, למשל, לא ראיתי התנשאות אשכנזית בקמפיין הזה. התנשאות – כן, אבל אשכנזית, דווקא? אני רואה את זה הרבה בבלוגים. כשבלוגר פוליטי ובלוגר כלכלי נפגשים, כל אחד ימשוך את הדיון לנושא שלו. לפעמים זו יכולה להיות בעיה מעיקה שמחריבה כליל כל אפשרות לשיחה נורמלית, ולפעמים התפנית המפתיחה לנושא צדדי מכניסה רוחות חדשות וקצת פלפל שלא היו קיימים בנושא המקורי.
אני בכלל לא מודעת לסוגייה העדתית (או לעדה ממנה מגיע האדם שעומד מולי, בד"כ), האם זה בגלל שהיא לא קיימת, או בגלל שהיא לא רלוונטית אלי? ואיך זה מתייחס לכל שאלה שרלוונטית לציבור אחד באוכלוסיה ועשויה להיות שקופה לשאר הציבור שלא חווה אותה על בשרו (פמיניזם, נגיד)?
הללויה
בחורה: [...] למרות שאין לי זין.
בחור: בטח שיש לך, זה שלך, אנחנו רק סוחבים לך את זה.
יש לך כמה שאת רוצה, איזה שאת רוצה, מתי שאת רוצה.
השתמשי בו בתבונה.
הללויה :)
ובכל זאת
היום שלחו לי את הנאום הבא שחוסם שמאל* העלו לאתר שלהם.
ואני אומרת – גם אם כל מילה בנאום הזה נכונה, הטענה שבעיני אנחנו (השמאל הסהרורי) מנסה להעלות היא שזה לא מבטיח שאנחנו בסדר. ויש לנו בעיה של חוסר יכולת לעושת בדק בית ולהסתכל על המעשים שלנו באופן ביקורתי. גם אם כל העולם נגדנו, גם אם רודפים אותנו ואם מנסים לפסול את הלגיטימציה שלנו, זה לא נותן לנו לגיטימציה לעשות כל דבר. אדרבא, אנחנו צריכים להיות זהירים על אחת כמה וכמה כדי שלא לספק לאומות העולם המרושעות חומר לטענות נגדנו.
אבל במקום זה אנחנו עוצמים את העיניים ומשתיקים קולות ביקורתיים מבפנים.
נו באמת.
* הקבוצה ששמה לעצמה למטרה "לנגח את השמאל הסהרורי ואת התקשורת הנלוזה", לא פחות ולא יותר.
מחשבות על אתרים שיווקיים לעסקים
Disclaimer:
אני לא אשת שיווק, אלה המחשבות שלי בלבד ויש לקחת אותן בעירבון מוגבל.
יצא לי להציץ היום לאתר בבניה של עסק להוראת שפות בתחילת דרכו. ההצצה הזו גרמה לי לחשוב על מה היה תהליך העבודה שלי אם הייתי ניגשת לתכנון של אתר כזה. אני חושבת שהייתי מתחילה מכמה שאלות שהיו מנחות אותי:
- אנשים שבמקרה קיבלו את הפלאייר שלי ללא התעניינות מוקדמת והסתקרנו
- אנשים שזקוקים ללימודי האנגלית לצורך עבודה או לימודים והם בודקים מוסדות לימוד שונים
- אנשים שהגיעו מתוך באקראי או מקישורים אחרים (כמה כאלה יש?)
מה האופציות שלהם?
==============
אני עסק קטן בשוק לימוד השפות שהוא די רווי גם ככה. קיימים מספר בתי ספר גדולים כמו וול-סטריט או ברליץ, וקיים סיכוי שהלקוח הפוטנציאלי יוותר על בית הספר שלי כבר בשלב הבדיקה הראשונית כי הוא מוסד פחות מוכר. לכן, כלקוח, הייתי רוצה שבדף הראשון יהיה דגש על מה בית הספר הזה נותן לי אל מול בתי ספר אחרים.
מה המבקרים רוצים לדעת?
==================
עכשיו המבקר השתכנע לבלות קצת זמן באתר ולבדוק את הסחורה שאני מציעה לו. שמתי לב כלקוחה לשני סוגי אתרים של בתי עסק. כאלה שבשלב הזה מבקשים ממני להשאיר פרטים והם יחזרו אלי עם כל המידע הרלוונטי, וכאלה שמספקים לי מידע באתר.
למרות שאני יכולה להבין עסקים שבוחרים בטקטיקה הראשונה, אני מתארת לי שמשיקולים שקשורים ליכולת השיווק הבין-אישית, מעקב אחרי לקוחות וכיוב', אישית, היא מעצבנת אותי מאד כי כלקוח אני מרגישה שמבזבזים את הזמן שלי ובאופן כללי אני שונאת שיחות עם נציגי מכירות. כלקוחה, הפעמים היחידות בהן אני אשאיר את הפרטים שלי כדי שבית עסק יחזור אלי הן כשהחלטתי מראש שאני מעוניינת בשירותים שלו, וגם אז רק במקרה שאין לי שום אופציה אחרת. מהטעמים האלה, ומכיוון שאני לא מניחה שהקהל שלי משוכנע מראש, אם הייתי בונה אתר הייתי הולכת על אתר אינפורמטיבי יותר.
אז מה המבקר שלי רוצה לדעת? כנראה שהוא שואל את עצמו בשלב הזה מה אני מוכרת לו. הוא רוצה לדעת מה השיטה שבה אני מלמדת, מאיפה הבאתי אותה והוא רוצה הוכחות שהיא עובדת. אם מדובר בעסק גדול, כנראה שעצם העובדה שהוא משגשג מלמדת על יכולת בתחום הלימודי, אבל כשמדובר בעסק לא מוכר, הייתי רוצה כלקוחה לקרוא תאור קצר וממצה (גם אם שיווקי משהו) של השיטה, כולל השם בו היא מוכרת ומאיפה היא הגיעה, והיתרונות שלה בנקודות.מעבר לזה, אני, כלקוחה ספקנית במיוחד, גם הייתי רוצה קישורים למאמרים שמדברים על השיטה ואם יש מחקרים שמוכיחים את היעילות שלה הייתי רוצה קישור גם אליהם.
השאלה הבאה של הלקוח שלי היא – "מי אתם, לעזאזל, שתלמדו אותי שפות?" עכשיו הייתי רוצה לקרוא קצת על הצוות או על מקים בית הספר. הייתי רוצה לראות תמונה שמשדרת מקצועיות, לדעת את שמות המורים (כדי שאני אוכל לגגל אותם, כמובן), ולדעת איזה תארים, נסיון וכישורים יש להם שמאפשרים להם ללמד אותי.
ולבסוף, אם בית הספר כבר קיים קצת זמן וצבר מוניטין, גם דף תגובות של לקוחות מרוצים ואוסף קטעי עיתונות וביקורות אוהדות ממקומות אחרים יכול להיות תומך החלטה נהדר.
מה המבקרים צריכים?
===============
עכשיו שכנעתי את הלקוחות הפוטנציאלים שלי שיש לי יתרונות אל מול עסקים אחרים, ושהשיטה שלי בדוקה ועובדת ושאני-אני האדם הנכון ללמד אותם. מה הלאה?
נראה לי שרובנו מחשיבים את עצמנו אנשים עסוקים יחסית, וככאלה אנחנו שונאים שמבזבזים לנו את הזמן. בחלק הבא של האתר, אני מדמיינת לעצמי שהלקוחות יירצו מידע רלוונטי שיעזור להם לקבל החלטה אם זהו הקורס המתאים בשבילם. מידע כזה יכלול:
- רשימת הקורסים המועברת בבית הספר.
לכל קורס יוקדש דף שיכיל מידע רלוונטי לגביו שאינו משתנה:- תיאור שיווקי קצר של הקורס
- למי הוא מיועד ומטרות עיקריות, בקצרה ובנקודות
(האם הקורס מתאים לי? האם הוא מכסה את המטרות שלשמן אני נרשמת?) - דרישות קדם, אם יש
(האם אני יכולה לעמוד בקורס?) - היקף הקורס בשעות
(האם יש לי את הזמן להשקיע בקורס הזה?) - אם קיים סילבוס מפורט לקורס, הייתי מוסיפה קישור אליו בסוף
(איזה אחוז מהחומר שמועבר בקורס אני כבר מכירה?)
- לו"ז קורסים
טבלה מסודרת ומפורטת ככל האפשר עם:- שם הקורס שנפתח
(יש את הקורס שאני רוצה?) - תארכי פתיחה וסיום
(זה משתלב עם הנסיעה לברזיל?) - ימים בשבוע ושעות
(איך אני משלבת את זה עם חוג המקרמה שאני לוקחת?) - מיקום מדוייק של הקורס
(אני אספיק להגיע אחרי העבודה בשעות העומס?) - מחיר
(אני צריכה משכנתא בשביל הקורס?) - תנאים והערות
(כמות משתתפים מינימלית, מבצעים) - אם חסרים פרטים, הייתי מציינת מתי הם יהיו זמינים ומה הצורה בה הם ייקבעו (בתיאום עם המשתתפים, בסמוך למועד וכדומה), ומאפשרת ללקוחות לבקש הודעות על עדכונים
- שם הקורס שנפתח
- מבצעים והנחות, אם יש
בשורה התחתונה האתר צריך להקרין מקצועיות ומקצוענות ולהכיל מידע רלוונטי וזהו, נראה לי, כל דבר מעבר (כמו שאלות נפוצות וציורים של הבת של המנכ"ל) הוא תוספת נחמדה, אבל לא מאסט בעיני.
הילה כבר לא בעיר הגדולה
צניעות זה יופי!
(גם שדיים)
תל אביב 09
בניין חדש, נהדר. הלובי מרוצף שיש, שלוש מעליות. הדירה גדולה, מרווחת – חדר הורים, חדר עבודה וממ"ד עם פוטנציאל לחדר ילדים. שתי אמבטיות. כאן תולים את הפלזמה, שם פינת האוכל. מהמרפסת יש נוף לגן השעשועים השכונתי. שורות שורות של בניינים, כמעט זהים. רחובות רחבים, חניה בשפע. כל כמה רחובות יש מרכז מסחרי קטן, אולי מזרקה, וכאן בית ספר וגן ילדים ומתנ"ס.
אני אוהבת את תל אביב, באהבה שרק מי שחי בעיר גדולה, כזו שחיה ונושמת ויש לה אופי וייחוד משלה יודע. ולידה, כל עיר אחרת בארץ היא לא יותר מאוסף משוכלל של מתקנים לגידול בני אדם.
וזר לא יבין זאת. מה אני צריך את זה, הם שואלים, הרעש, הצפיפות, את זיהום האוויר ומחירי השכירות המטורפים. אני גר עשר דקות נסיעה מתל אביב וטוב לי. ומנקודת המבט שלהם הם צודקים, אבל לך תסביר להם את תחושת החידלון ואת ההרגשה לגדול בתוך כל הזהות הזאת ולא להיות שייך אליה.
לך תסביר להם שהעיר הגדולה אוהבת אותך, כי העיר הגדולה אוהבת את כולם. העיר אוהבת אותך, בין אם אתה סטודנט תפרן שמתפרנס בקושי ממלצרות ושוכר דירה עם עוד שני שותפים באזור האוניברסיטה. היא אוהבת אותך גם אם אתה איש היי-טק חלקלק ובעל משכורת עתק, ואם אתם זוג מבוגר שמאכיל יונים בפארק, ואם אתה פאנקיסט בן 12 בלי בית, או תימהונית עם רעמת שיער לבנה ועגלת סופר, או אפילו תת תרבות שלמה של עובדים זרים – לכולם יש מקום. לעזאזל, אפילו לשרי ביטחון ופושעי מלחמה בפוטנציה יש מקום במבטחים השמימיים של מגדלי היוקרה בעיר הזאת.
ולך תסביר להם שהמגוון הזה וההזדמנויות והריגושים שהם מביאים איתם הם מה שעושים את העיר למה שהיא בשבילי. כי בכל מקום אחר, כשאתה יוצא מדלת הבית שלך אתה יודע בדיוק מה תמצא שם. אין שאלות, הכל פתור. אותם אנשים, כולם דומים אחד לשני וכולם דומים לך, באותו שלב בחיים, משפחות עם ילדים, אולי. בבוקר הם הולכים לבית הספר ולגן ולעבודה, בצהריים ובערב הם חוזרים, בין לבין הרחוב כנראה ריק, ותמיד זה אותו הרחוב.
ובערבים בני הנוער מתאספים בתחנת הדלק המקומית, שבחנות הנוחות שלה הם יכולים לקנות שוקו בשקית וסיגריות אחרי 9 בלילה, ומשם נודדים למרכזים עירוניים שבשעה הזו הם נטושים כדי "לשבת על הברזלים", פשוט כי אין משהו יותר טוב לעשות.
והזמן עובר אבל הילדים הם תמיד אותם ילדים והרחובות הם תמיד אותם רחובות.
אבל תל אביב, אוי תל אביב. תל אביב היא הרפתקה! בעיר הזאת כל סיבוב סידורים טריוויאלי וכל נסיעת אוטובוס הם חגיגה! הם התרגשות! אני יודעת שהרחובות אף פעם לא נשארים כמו שעזבתי אותם – הקירות פושטים ולובשים צורה עם כל אמן רחוב עובר. יש פסטיבלים והתרחשויות והפתעות בכל מקום, ואני עוברת בעיר כצופה וסופגת את מראות הקלידוסקופ הצבעוניים שחולפים מולי, ואני מאושרת.
והאנשים – הם אחרים, הם מגוונים, הם רדיקליים ומתונים, הם בנאליים ויצירתיים, הם רוחניים וחומריים, הם דתיים וחילונים, ומשכילים ובורים, הם עובדים זרים ובטלנים תוצרת הארץ. הם שונים שונים שונים. אני אוהבת להגיד את זה: ש-ו-נ-י-ם. זה מה שחסר בכל מקום אחר – היכולת והלגיטימציה האמיתית להיות שונה ולאהוב את השונה.
אני זוכרת את הנסיעה הראשונה שלי באוטובוס בלב תל אביב. הייתי בת 15, באר-שבעית שנעקרה מהמדבר בניגוד לרצונה, ובהלם תרבות. נסעתי בקו 18 על רחוב קינג ג'ורג', ליד חנות המיצים שעדיין נמצאת שם, הסתכלתי על הקרקס הרגיל ברחוב ואמרתי לעצמי "זו עיר!"*, ובאותו הרגע הבנתי שזה המקום שאני רוצה לחיות בו. ועכשיו כנראה שאני עוזבת בעקבות עבודה במקום אחר. אני מקווה שלא להרבה זמן, ושבקרוב אני אוכל להרשות לעצמי לחזור לעיר היחידה שאני אוהבת. ובינתיים, העיר כדרכה תמשיך להשתנות, וכדרכה תישאר אותו הדבר – תערובת אנשים פיקנטית ומופלאה שלא מפסיקה לרחוש ולבעבע באנרגיה עצמית שאין לה סוף**.
בניין מת, לובי מרוצף שיש, שלוש מעליות. הדירה גדולה, מרווחת – בחדרים האלה תכננו את העתיד שלכם. כאן מחתלים את הפלזמה, שם תולים את התינוק. מהמרפסת נוף למרפסת של השכנים. שורות שורות של שכנים, כמעט זהים. רחובות סטריליים, שלא ידבקו בך בדרך מהעבודה. כאן בית ספר, וגן ילדים, ומתנ"ס. הילדים שלכם יכולים ללמוד כאן עם עוד ילדים. בדיוק כמוהם, בדיוק כמוכם, בדיוק כמו הילדים של השכנים. בני טובים – כולם, באמת שזו שכונה טובה.
* לא מתוחכם מידי אבל זו האמת, אז אני אשאיר את זה ככה למרות זעקות השבר של בלוטת הכתיבה שלי.
** אבל לא אם חולדאי יצליח במזימה להפוך אותה לעיר לעשירים בלבד.






